מאחורי כל זוג קרייריסטים מצליח יש אחיינית. אחת בגיל העשרה, שמוזעקת בכל פעם שהם מתעכבים בעבודה. היא זאת ששומרת על שלושת ילדיהם, זאת שמשכנעת את הבת דודה הקטנה שלה בכיתה ב' ללכת לשיעור פסנתר (למרות שידוע שאם הדודה הייתה מנסה לשכנע אותה היא לא הייתה הולכת), היא זאת שמשכיבה אותם לישון וב8 וחצי הם כבר ישנים (ובכל יום אחר הם לא הולכים לישון לפני 9), היא זאת שמצליחה להסביר להם שהם צריכים לסדר את הסלון אחריהם ושהיא לא המשרתת שלהם (לדודה אפילו לא היה כח בשביל זה) והיא זאת שאח"כ מנסה להסביר לדודה שלה שהיא עושה את זה בשמחה ושהיא לא צריכה שישלמו לה.
דוד שלי עובד במשרד האוצר כראש אגף התקציבים (אל תתפסו אותי במילה, אני לא בטוחה בכך שזה השם המדוייק) ודודה שלי מתפתחת מכונה של חקר המח והיא עובדת עד מאוחר. הם גרים בישוב שלי בבית שפעם השמפחה שלי גרה בו בשכירות, ואני היא זאת שהם מתקשרים אליה כשצריך עזרה. לא מזמן דודה שלי שהתה בחו"ל במסגרת עבודתה. העובדה שדוד שלי נוהג לבוא הביתה בין השעות 12 בלילה ל2-3 לפנות בוקר די הסבירה את הסיבה שהוזעקתי פעמיים באותו שבוע שבוא ולהחליף את המטפלת שלהם, שהייתה כבר צריכה ללכת הביתה. ישנתי אצלהם ואפילו יצא שארגנתי את הבני דודים בבוקר לבית הספר ולגן (מזל שבאותו היום התחלתי מאוחר).
הילדים האלה מדהימים אותי כל פעם מחדש. הם רגישים, חכמים, מנומסים אבל בכל זאת פראיים בצורה שבלתי תאמן. כמו שאמרתי הצלחתי לשכנע את הבת דודה הקטנה ללכת לשיעור הפסנתר, למרות שהיא לא אוהבת אותו. היא הסבירה לי שלחוג קרמיקה היא הלכה "בשמחה ובעליזות" (ציטוט שלה) ושיעור הפסנתר סתם משעמם. אני כמעט עצרתי מרוב הלם! ילדה בכיתה ב' אמרה "בעליזות". אפילו סבתא שלי שהיא בת 70 כבר לא אומרת את המילה הזאת. הילדה הזאת מדברת במשלב לשוני גבוה לגילה וטוענת שילדים בבתי הספר היסודיים אחרי מדברים "לא יפה ונוהגים לקלל".
הבת דודה הגדולה בכיתה ה' ומבינה את אחריותה בתור האחות הגדולה. היא נוהגת לעזור עם הבן דוד הקטן. היא בוגרת מאד ומבינה שלפעמים היא צריכה לעשות דברים שהיא לא אוהבת (למשל לסדר את המדיח). היא מתנהגת כמו אחותי שבכיתה ז', היא הפסיקה לחשוב כבר על עצמה בהרבה מקרים והיא חושבת יותר על האחים שלה. מלבד זאת היא נוהגת לישון על הספה בימים שאמא שלה מגיעה מאוחר (שזה בערך כל יום שני, שלישי וחמישי) או כשאבא שלה צריך לחזור מוקדם יחסית (כלומר 11 בלילה). ולפעמים זה מעציב אותי שהיא התרגלה לישון על הספה בסלון מרוב שההורים שלה חוזרים מאוחר.
ויש את הבן דוד הקטן, שהוא בגן ובגיל של אחותי הקטנה קטנה. יש הרבה פעמים שהוא בוכה בגלל שהוא מתגעגע לאמא שלו, אבל אני מצליחה ברוב הפעמים להרגיע אותו יחד עם הבת דודה הגדולה.
ואתמול שמרתי עליהם, לקחתי את הבת דודה הקטנה לשיעור פסנתר ולשחק קצת בגן השעשועים, הכנתי להם ארוחת ערב והשכבתי אותם לישון. באופן מפתיע דוד שלי חזר מוקדם (ואני באמת רצינית בקטע של ה-"מפתיע") ומרוב עייפות הלך לישון. רואים עליו שהוא עובד הרבה וכמעט שלא ישן ונאלצתי להשקיט את הבני דודים. הם הבינו על מה מדובר מהרגל וניסו לדבר יותר בשקט. אני לא יכולה להגיד לכם שהם הצליחו ברוב הפעמים, אבל העיקר הכוונה.
דודה שלי חזרה בסביבות 11 ואמרה שאבא שלי בא לקחת אותי. היא עמדה במטבח וסגרה איתי חשבון, כלומר שילמה לי על השעות שהייתי שם.. ניסיתי להסביר לה שאני לא רוצה שישלמו לי, שאני עושה את זה בשביל הבני דודים ואני באה בכיף לעזור לה. היא לא הקשיבה לי ואמרה שאם לא הייתי עוזרת את הכסף היא הייתה משלמת למישהו אחר וככל הנראה היא הייתה משלמת לו יותר. זה היה אחד הרגעים הכי לא נעימים שיש, היא פשוט הוציאה כסף ונתנה לי. אפילו לא הסתכלתי כמה היא נתנה לי או כמה היא נתנה לי שאני אתן לחברה שלי שגם שמרה עליהם קצת.
בסוף הסתבר שהיא נתנה לי 460 שקל ובאמת שלא היה לי נעים, אבא צחק על העיניים שפתחתי כשהבנתי את הסכום שאני מחזיקה ביד. הוא אמר שהרבה אנשים היו רוצים להתחלף איתי כי אני הבן אדם שראש אגף התקציבים של האוצר תלוי בו כדי שיוכל לישון או לעבוד. ואחרי שהחזרתי לאמא כסף שהייתי חייבת לה, שמתי 250 שקל בחיסכון. אני לא חושבת שאי פעם שמתי כל כך הרבה כסף בחיסכון. באותו הרגע הרגשתי כמו שיעור של חינוך פננסי מהלך על שתיים.
אחרי יום כזה הרגשתי מתוסכלת בשביל הבני דודים שלי. הרבה פעמים הם שואלים אותי אם אני באה בשביל הכסף, בעצם יותר מידי פעמים. ואני נאלצת לעמוד שם נבוכה ולהסביר להם שאני עושה את זה כי אני אוהבת אותם וכי אני רוצה שיהיה מישהו שהם מכירים וסומכים עליו כשהם הולכים לישון, אבל הם לרוב לא ממש מאמינים לי. זה מעציב אותי הידיעה שהם התרגלו שיש להם בייביסיטר כל יומיים.
בחיי שאני אוהבת אותם,
בבושקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: