המאלפת של פו הדוב הדלמטי

20:10 - אני מקבלת בוואצאפ הודעה שמצאו את גופות החטופים, די פסימית לגבי מהימנות הידיעה.

20:24 - מסתכלת בחדשות ומגלה שבאמת מצאו את הגופות ואני נקרעת בין שתי תגובות.

מצד אחד, האימפולסיביות שלי דורשת שהחוטפים יקבלו כדור בראש. חטפו 3 ילדים בני 16, ילדים בגילאים של הילדים שהדרכתי איתם, בגיל של בני הדודים שלי, בגיל כל כך צעיר. אני בהלם, לא מבינה איך אפשר לרצוח ככה בני אדם. התגובה הראשונית שלי היא שצריך להחזיר את ההרתעה, שצריך לטפל במקרה במלוא החומרה. שאסור לוותר, ללמד לקח את כל מי שיחשוב על חטיפה. אם הם יכולים אז למה לא אנחנו. חושבת על מה שהיה קורה לי'ניקים שלי אם הם היו לוקחים טרמפים ומתחלחלת.

ואז אני נושמת עמוק וחושבת שוב. וכשאני חושבת הצד השני מתגלה.. הצד שאומר לי לחשוב בהיגיון ושאלימות היא לא פתרון. שאלימות גוררת אלימות ואנחנו מדינה דמוקרטית שמכבדת הסכמים בין לאומיים ולא איזה ארגון טרור. לרצוח את הרוצחים רק יגרור אלימות נוספת מהפלסטינים הקיצוניים, ואין שום סיבה שתתחיל אינתיפדה שלישית. שלא זה לא הגיוני ולא נכון אסטרטגית נקמה. צריך לעשות את ההפרדה בין הרוצחים לבין הפלסטינים המתונים. לזכור שהרוב הדומם מעדיף שלום על פני מלחמה, וגם אם הוא דומם זה לא סיבה לפגוע בו.

את ההתלבטות הזו נאלצתי לנטוש לטובת בת מצוה בבית של חניכה, שהבטחתי לבוא ולעזור לה להפעיל. היא לומדת בבית ספר חצי דתי חצי חילוני. בשלב מסויים באירוע ישבו בנות ששמעו את הידיעה על מות החטופים ובכו. הן לא הצליחו לעצור את הדמעות לאורך כל האירוע ואפילו ארגנו תפילה קצרה לכבוד החטופים. (וכל זה באמצע אירוע הבת מצוה!) והתגובה שלהן הפתיעה אותי. הבנות סיימו היום כיתה ו' והן מגיבות כאילו איבדו את הבן שלהן. הן לא ציפו שימצאו גופות והיו בטוחות שהם יחזרו בחיים. השילוב הזה בין הילדותיות (האמונה העיוורת שיחזרו שלמים ובריאים ללא כל פגע והכל יחזור לקדמותו) לבין הבגרות (תחושת ההזדהות עם המשפחות, היכולת לאמץ את הכאב של האחר) שהן הפגינו אופייני לגיל שלהן. לגיל 12 בו אתה חצי  בוגר וחצי ילד. כשאחת מהבנות אמרה שהיא רוצה לרצוח את "כל הערבים האלה" השיבו לה בנות אחרות שלא כולם כאלה ושיש אנשים טובים ואנשים רעים. ואני עומדת שם בצד שומרת את הלבטים שלי לעצמי.

אני לא בת 12, אין לי את הפריווילגיה של לצעוק "מוות לערבים" מבלי לחשוב על ההשלכות שיהיה למצב הזה. אני לא יכולה שלא לכאוב את האובדן של המשפחות ולהבין לליבן. אני קרועה. ואני תוהה האם אני יוצאת פה יפת נפש. האם בגלל שזה לא קרה אצלי אני מרשה לעצמי לחשוב שלא צריך להגיב באלימות. אני מאמינה שזכותנו וחובתנו לשמור על המדינה שלנו ולהגן על האזרחים שלה, אני מאמינה שיש להגיב לירי הרקטות מעזה ואני מאמינה שאנחנו צריכים להגי להסכם שלום כזה שימנע עוד חטיפות ורציחות. אני מאמינה שהחשוב מכל הוא למגר את פיגועי השנאה, למגר את התופעה של זילות חיי אדם. 

גיל-עד שער, איל יפרח ונפתלי פרנקל. יהי זכרם ברוך.

אילת