המאלפת של פו הדוב הדלמטי

לכל החברים שלי יש סיקרט ורק לי אין כי הטלפון שלי טיפש מידי. מזל שיש לי את הבלוג אז ישלי סיקרט משלי.

ורציתי לשתף בסוד שיש לי ואני קצת מתביישת בו. וזה די דפוק שאני מתביישת בדבר הזה ושזה בכלל סוד.. אבל עם הסביבה שיש לי היום זה ישאר סוד לעוד הרבה זמן.

אני אילת ואני אוהבת את הגוף שלי! 

הנה הוצאתי את זה החוצה.

אני אוהבת את הגוף שלי גם בימים שהשיער לא מסתדר, המותניים נפוחות, את הורידים הבולטים ברגליים, את השערה הזו בברך שמסרבת לרדת, את הצלקת הבולטת ברגל שאף פעם לא תעלם, את הסימני מתיחה, את החצי קוביה בבטן שאף פעם לא תתפתח לשתיים, את השערות על הבוהן שאלוהים יודע איך הן הגיעו לשם, את השרירים שלי שלא אוהבים לעבוד לפי הספר, את הגבות שלא צריכות סידור ואת האף היפה. 

אני אוהבת את עצמי, במשקל 67 קילו. ומהיום אני מפסיקה לשקר לעצמי. אני אוהבת את הפגמים שלי באותה מידה שאני אוהבת את המעלות שבי.

ובסביבה שלי זה לא מקובל, לא מקובל לאהוב את עצמך. תמיד יש פגם, תמיד יש משהו לשפר.

ואני רוצה לשפר, אבל לא בגלל שאני מכוערת אלא בגלל ענייני בריאות.

אני אילת ואני האני הכי יפה שיש.

ואני אוהבת את עצמי כמו שאני.

נמאס לי לשמוע בנות יפיפיות שלא מקבלות את הגוף שלהן כמו שהוא שחייבות להוריד "רק עוד קילו" כדי להיות מרוצות. 

ושלא יגידו שאני משקרת לעצמי בפנים, כי כבר המון זמן שאני מתחבטת בסוגייה הזו והרי התוצאה.

אילת