אני חיה בעולם סוריאליסטי. כבר 18 יום שהחיים שלי נראים כאילו יצאו מתוך סרט.
החיים אצלינו ממשיכים כרגיל, על אף ההפצצות קורס מדריכי הכדורסל שלי ממשיך כמתוכנן. בכל בוקר אני קמה ב6 ולוקחת 3 אוטובוסים עד לקורס. לומדים מ8 עד 5 עם הפסקת צהריים של שעה. אחר כך אני עושה את הדרך חזרה ב3 אוטובוסים, מגיעה הביתה ובדרך כלל נרדמת.
בסה"כ סדר היום שלי די נורמאלי, לא?
אז זהו, שלא ממש.
באוטובוס תמיד יש חדשות ובחדשות תמיד יש הודעות על הרוגים או פצועים. לפעמים גם יש אזעקה באמצע ואז עוצרים בצד ותופסים מחסה. בכל בוקר מיטב פרשני ישראל מפרשים את הפירושים של עצמם ומעבירים את זמנם של נוסעי האוטובוס. הבקשה להגביר את הרדיו בזמן דיווח חדשות הפך להרגל. אוטובוסים עוצרים בתחנות שלא שלהם בכדי לאסוף נוסעים שמחכים בתחנה לא ממוגנת לאחר עוד גל של אזעקות. שגרת האוטובוסים שלי הפכה למשונה. אני רואה את חיילי המילואים עם צווי 8 נמצאים באופן קבוע על הקוים לכיוון דרום, נוסעות מבוגרות מתפללות ובוכות בכל דיווח על הרוג נוסף, סבתות נוסעות לעזור לילדיהם עם הנכדים בדרום וחיילים, המון המון חיילים. אני לא יודעת אם אני רואה המון חיילים בגלל המבצע או בגלל שיש פחות נוסעים אזרחיים מהרגיל.
גם בקורס עצמו לא חסר סוריאליסטיות. שיעור הפסיכולוגיה שהועבר השבוע נקטע כאשר המרצה ביקשה שניה שקט בכדי לזהות האם מדובר באזעקה של המקום. כולם מיד השתתקו. זו אכן הייתה אזעקה וירדנו למקלט. אנחנו לומדים באולפנא ותיקה שמאחסנת במקלט קלסרים מאובקים על תלמידות משנת תשמ"ה ויותר. רק כדי לסבר את האוזן - שנת תשמ"ה היא שנת הלימודים 1984-5. אין ספק שהמבצע הזה מספק מספר אוצרות וחויות. אחת מהן התרחשה באמצע מבחן בפיזיולוגיה. הייתה אזעקה ורצנו למרחב המוגן תוך כדי החלפת תשובות אינטנסיבית.
באחד האימונים המעשיים שלנו הייתה אזעקה, המרחב המוגן של השיעור המעשי מאסף מספר ענפם ספורט. במשך 10 דקות בילינו שחקני כדורסל מסריחים מזיעה, מתעמלות אומנותיות דקיקות ומצחקקות, בנות משחייה שהשאירו שובל מים אחריהן וג'ודו שבאו עם חצי חליפה ואגו שלם. מי שהיה נכנס לחדר באותו הרגע היה מוצא את השילוב המוזר הזה של זיעה וכלור משתלב יפה בנוף הספורטאים שלפניו.
חוזרת הביתה, באחת התחנות יש אזעקה. הייתי עייפה ושכחתי מה הנוהל בשטח פתוח, על הקו היה הרוסי שהוא אשדודי ולצערי אזעקות זה הרגל אצלו. הוא התחיל להסביר לי את ההוראות בטלפון ואז ניתק כדי לרוץ בעצמו לממ"ד. אחר כך חוזרים הביתה וגם בבית שמח. שומעים את האזעקות של הישובים ליד ומתבלבלים בין האזעקה שלנו לשלהם. אני כבר לא שומעת מוזיקה בשתי האוזניות כדי לשמוע האם יש אזעקה. אני כבר מתורגלת לקחת את האחים שלי לממ"ד באמצע ארוחת ערב. מטוסים מבסיס צבאי קרוב מעירים אותנו ב5 בבוקר כעניין שבשגרה.
הטלפונים מאחי הגדול הפכו לחלק חשוב מהיום. מהרגע שהוא התקשר להגיד שהוא בגבול אנחנו מקבלים כל יום טלפון עדכון שמשעמם ולא עושים כלום. יכול להיות שזה לא נכון והם והפצמ"רים חברים טובים, אבל לפחות הוא לא מספר לנו את זה, בטח ובטח שלא לאמא.
החיים שלי ממשיכים כרגיל, אבל סובבים סביב אזעקות.
זה מרגיש כאילו אני חצי חיה וחצי משתתפת בסרט מלחמה.
אילת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: