אין שיעור חינוך שמסוגל להתנהל כמו שצריך בי'3, גם אם בכל השכבה יעבירו את אותו שיעור כמו שצריך - בי'3 זה פשוט לא יעבור כמו שפוני (המחנכת) תכננה. זה לא אומר שאנחנו מפוצצים את השיעור, אלא שאנחנו עוברים אותו בדרך שלנו. אנחנו כיתה שמלאה בילדים שלא קשורים זה לזה, ששונים זה מזה והמרחק ביננו הוא שנות אור, אבל עדיין אנחנו הכיתה הכי מגובשת בשכבה. המידע הזה לא נשמע לכם רלוונטי, אבל הסיפור שאני עומדת לספר לכם עכשיו קרה בשעה המטושטשת 8 בבוקר ביום חמישי ה19.4, כשרוב השכבה ישנה בכיתה באחד משני שיעורי החינוך של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הנה הגיע לו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אותו היום שבו אנחנו אמורים להיות עצובים במשך ארבע שעות בשיעור החינוך, בטקס, בצפירה ואז לחזור וללמוד מתמטיקה כרגיל.
אבל לגורל רצונות משלו ותעלה בי'3 ידו של הילד לא-משהו-בלימודים-אבל-בן-אדם-שלפעמים-הוא-סבבה-ולפעמים-לא בשם שיטוטמן ויבקש מן המחנכת פוני להעלות נושא לדיון. אני אגיד לכם את האמת, אני כבר התחלתי לגחך ביני לבין עצמי, כי מה לעשות ששיטוטמן אינו בדיוק הילד שמעלה שאלות אינטיליגנטיות לדיון, אך הופתעתי לטובה. לשיטוטמן סבא זקן, ניצול שואה, שמשותק חלקית. סבא זה ביקש משיטוטמן להעלות שאלה לדיון בכיתה. "למה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מקבל חשיבות רבה יותר בארץ כיום מאשר יום הזיכרון לשואה ולגבורה?". ועכשיון בטח תתהו מאיפה הסבא הזקן הזה הגיע למסקנה הזאת. לא סתם ציינתי שהוא משותק חלקית, בעקבות השיתוק כל מה שיש לו לעשות הוא לצפות בטלויזיה. בטלויזיה ביום השואה ישנם ערוצים הפועלים כרגיל , אך ביום הזיכרון לחללי צה"ל אין. כלומר, הטלויזיה מכבדת יותר את 22 אלף חללי מערכות ישראל מאשר את ששת מיליון קורבנות השואה.
ואז החל הדיון הסוער של י'3. תחילה, ניסו הילדים לשכנע את שיטוטמן שהוא לא צודק, בתוכם גם אני, אך בסופו של דבר הבנו שבקטע הזה הוא צודק. זה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים - צפירה אחת במקום שתיים, לימודים כרגיל ביום הזיכרון לשואה במקום לשחרר הביתה כמו ביום הזיכרון לחללים, האם ערוצי הטלויזיה פועלים או לא והחלק הכי מרכזי הוא שלהרבה מהישראלים יש קרוב משפחה שנהרג במלחמות ישראל, אבל לרוב יהדות אפריקה אין קרוב משפחה שנרצח בשואה.
והנה - אנחנו מתחילים לשכוח, מתחילים קולות שקוראים להמעיט בערכו של זיכרון השואה. אנחנו הדור האחרון שישמע מפי הניצולים את סיפורם, אחותי הקטנה בת ה-5 תשמע את סיפורים אלו רק דרך תיעודים כאשר תגיע לגיל שבו נושא זה יעסיק אותה, פשוט כי ניצולי השואה שישארו (אם בכלל) לא יהיו במצב בו יוכלו לספר על הזוועות שעברו. השכחה הזאת, הנגע הזה שמתפשט בחברה הישראלית ובעולם מתחיל בדברים הקטנים האלה שציינתי הוא עם הזמן אט אט הוא מתגבר. יש היום הרבה יותר מכחישי שואה מפעם, אנשים שנואשים לשכוח ולהכחיש כי דבר כזה קרה אי פעם. לדוגמה - מערכת החינוך אינה מתעסקת כמעט ובכלל בנושא זה עד כיתה י"א, שהיא כבר שנה אחת לפני סיום הלימודים (קצת מאוחר לא? כבר עברו על התלמידים 11 שנה במערכת). הפעם הראשונה שסיפרו לי על השואה ממש היה בכיתה א' כשהקריאו לי סיפור שהותאם לילדים צעירים יותר, בכיתה ד' כבר ניצול שואה סיפר לשכבה שלי על איך האוקרינים תלו מישהו וחצו אותו לשניים, בכיתה י' מתרחש בכיתה דיון עד כמה יש לחשוף ילדים וחניכים אל נושא השואה. היום יש אנשים שחושבים שלא צריך לחשוף את הילדים כלל לסיפרה של השואה. ולדעתי זו טעות, הם צריכים לדעת את הסיפור כמו שצריך מגיל צעיר.
לאחר ששיטוטמן שכנע את הכיתה לגבי המצב הקיים הועלו השערות לגבי הסיבות שמצב זה קיים. ניסינו להבין מה הסיבה שבגללה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה יותר חשוב מיום הזיכרון לשואה ולגבורה. חשבנו, ומספר רעיונות הועלו - אולי זה בגלל שהשואה היא סיפור שמתישן? או שחללי צה"ל נוגע ליותר ישראלים והמשפחות השכולות עדיין מנציחות את זכרם? אולי בכלל זה קשור לעובדה שיום הזיכרון לחללים ויום העצמאות הם אחד אחרי השני? ובזמן שפוני מנסה לסדר שיהיה דיון תרבותי אמר אחד הילדים "אתם תראו שהשואה תגמור כמו סיפור רבין, עברו 15 שנה ואנשים הפסיקו להכין טקסים, ילדים בכלל לא יודעים מי זה, הסיפור על הפגיעה האנושה בדמוקרטיה הפסיק להיות מסופר ע"י העם. זה גם מה שיקרה לשואה אצל הילדים שלנו או אצל הנכדים, פשוט יפסיקו לספר לא משנה כמה נורא הוא הסיפור של השואה. לרבין זה לקח 15 שנה מעניין כמה זה יקח לשואה".
הכיתה כולה החלה לגעוש לאבד עשתונות (טוב קצת הגזמתי, לא כולם הזדעזעו אבל אין ספק שזה היה הרבה ילדים). זה התברר כנושא טעון ודעות רבות הועלו לאויר. אחד אמר שהשואה אינה נוגעת בו כלל כי אף אחד מהמשפחה שלו לא היה מעורב, כי הם בכלל באים באפריקה, השני אמר שלמרות שהמוצא שלו מאפריקה נושא השואה נוגע בו מאד. אנשים החלו להבין את האמת, שיום אחד אנשים יזכרו את השואה כסיפור - ממש כמו יציאת מצריים, שאנחנו מכינים את הקרקע כך שיום אחד יכולו ואף יבטלו את יום הזיכרון החשוב הזה.
במהלך הדיון הזה לא הייתי הכי מרוכזת שיש, אבל עצם הרעיון שיבטלו את יום השואה זעזע אותי. אני מכורה לסיפורי שואה, קראתי ואספתי והתעניינתי כמו פצוע המחטט בגלד. והבנתי, זה מתחיל מהחסרת החשיבות של היום הזה לעומת יום הזיכרון לחללי צה"ל. נכון החיילים האלה שנלחמו והגנו בגופם עלי במהלך המלחמה - בזכותם המדינה קמה ועומדת על שתי רגליה, אבל בזכות הניצולים המדינה קיבלה וחידדה את אופיה כמדינת מקלט ליהודים ובעצם היסטוריונים שונים אף טוענים בזכות השואה הוקמה מדינת ישראל. עצם זה שיש למדינת ישראל חללים במלחמותיה זאת לא סיבה לשכוח את אותם 6 מיליון שמתו מרעב, מחלות, עבודת פרך, התעללות, תאי גזים, צעדת המוות ועוד שיטות מזעזעות רבות אחרות של הנאצים ימח שמם ועוזריהם.
הדיון החל להתעסק בכמה יש לחשוף את הילדים של היום לשואה. בכיתת י'3 מדריכים ומדריכות רבים בקן הנוער העובד בישוב ולכל אחד מהם הייתה דעה שונה. אני אמנם לא הספקתי להעביר לחניכים שלי שבכיתה ו' פעולת שואה, אבל עברנו תערוכה שהקימו י"אניקים מהקן והראתי להם שם את התמונות של הניצולים ואת התמונות שהילדים ציירו במהלך השואה, סיפרתי להם על אברמק - אותו הילד שכתב את השיר המפורסם "חלום". מדריכים אחרים העבירו פעולות שונות בדרגת חשיפה שונה (כלומר לא באו ותיארו לחניכים שלהם בכיתה ד' איך הכניסו את היהודים במכות לתאי הגזים, אבל עדיין העבירו פעולה על השואה). הדיון המשיך והמשיך ונראה כאילו הדיון מסתובב ומסתובב ואינו נגמר, אך לבסוף הצלצול קטע אותו.
ועכשיו גם אני אקטע את שטף כתיבתי ואציל אתכם משטף המילים הזה, אך לא אסיים לפני שתשאלו את עצמכם - האם בשנים האחרונות באמת שכחנו את השואה ודחקנו אותה לפינה בטענה שהזיכרון של חללי צה"ל חשוב יותר? האם התחלנו באותו תהליך שאני קוראת אותו "שכחת רבין"? האם זה מה קורה היום? והאם אני בתור עצמי אתן לדבר הזה לקרות?
תחשבו על זה, אף אחד לא מבין מה קרה שם בשואה חוץ מהניצולים. האם אנחנו - עם ישראל, מדינת ישראל ניתן לעצמנו לתרוץ זה להשכיח מליבנו שאסור לנו לשכוח מה קרה בשואה, שלא יקרה דבר כזה שוב?
שלכם, מהורהרת עמוקות,
בבושקה.
עריכה: וואו כתבתי את הפוסט הזה במשך יום שלם, זה אף פעם לא קרה לי!
ואני יודעת שזה ממש רע לבקש מאנשים שימליצו על פוסט או שיגיבו (ואתם ככל הנראה לא תתיחסו לזה בכלל) אבל אני ממש אשמח אם תמליצו ותפיצו 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: