כבר לא אכפת לי לאבד אותך שוב.
כי פעם שהיינו רבות הרגשתי שעקרו את ליבי.
היה לי קשה בלעדיך ולא היה אכפת לי שמסביבי נמצאים אנשים שאוהבים אותי ודואגים לי וגורמים לי לחייך ולצחוק
אבל איתך החיוך הזה היה שונה.
אז לאן זה נעלם עכשיו?
עכשיו שאנחנו רבות עדיין קצת קשה לי אני לא אשקר
אבל להגיד שאיתך הלך גם הלב? ממש לא.
כבר למדתי לנשום בלעדיך , למדתי ללכת לבד להתחיל לבנות את עצמי מחדש
ועכשיו שאת הולכת את לוקחת איתך זכרונות (ואולי איזה עצם לא חשובה מגופי) ותו לא.
אני כבר לא בוכה , והדמעות שלי נהיו אמיצות הן אמרו לי שבגללך הן כבר לא יזלגו.
אז אולי נהייתי אדישה , אולי פשוט כבר אין לך משמעות כל כך גדולה בחיי
אלף אולי ....... ושום תשובה נחרצת .
לא חשוב מה יקרה שלא תעיזי להאשים אותי הרי הכול בגללך
היה לך אפשרות לבחור להציל את הכול ... ובחרת לוותר.
אז אני ? כבר אין לי מה לחפש פה
אני נישארת פה כי אין לי ברירה ואולי גם קצת מתוך הרגל .
עוד קצת ושתינו נתחיל חיים חדשים במקום אחר , במסגרת חדשה
ואז שאני באמת אלך ,
תעמדי מול המראה תסתכלי לעצמך בעיינים ותגידי לי אם באמת היה שווה לוותר .
אז אני נודרת נדר מול כל מי שירצה לשמוע לראות ולדעת - אני משחררת אותך
כי פעם אמרו לי שמי שאוהב באמת יחזור לבד.
אז עופי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
