עבודה שהכנתי לכבוד עמותת "חברז", עמותה שנועדה להנציח את רז-משה מינץ.
הם עמותה חמודה, הם מנציחים את החבר שלהם בדרכים מקוריות ומלאות אופטימיות, כמו טיולים כל שנה והדבר הבא שנועד להיות כרזה שאפשר להדפיס ולתלות בבית, שבעצמה מכילה את המילים של המערכון המוכר של להקת כוורת "אנשי הארון".
האלבום מאוד לבן, יש מן קו שמקיף אותו וכמה דמויות שמצויירות בסגנון רשת - ריאליסטי.
את הדמויות עיצבתי גם בהשראת הדמות על העטיפה, וגם בהשראת חברי הלהקה. שלפחות בתקופת האלבום סיפורי פוגי, נראו מאוד רזים (אולי חוץ מאפריים).
התמונה העצמה עוצבה על דף A3 כך שיהיה לאנשים קל להדפיס אותה בבית (אפשר להקטין לA4).
אנשי הארון, אגדה שהייתה באמת!
ובכן, סיפורינו מתחיל בבית גדול בפינת רחוב מזא"ה ורחוב למה, הלא הוא ביתו של פוגי. ובתוך הבית ישנו ארון, ובתוך הארון יושבת חבורת אנשים שמחכה שם כבר הרבה זמן. שלמה הרגיש את עצמו מאוד לא נוח בין כל הבגדים. ולידו ישבו ויטורה פרסטו, אייצ'י פאפא ולוגי גרסקו והעבירו את הזמן, בכדי לפנות מקום לעוד זמן.
יום אחד, קמו כולם ויצאו מהארון, ובעודם עומדים מחוץ לארון נזכר שלמה ובקולו הווקאלי הכריז: "אבל פוגי ביקש מאיתנו לחכות לו בארון" הוא אמר, ולפני שיכולת להגיד "יעקב אבולעפיה" נכנס פוגי ובידו מצרכים מהמכולת ועמד נדהם: "אמרתי לכם לחכות לי בארון!" הוא אמר, ולכולם היה מבט של אשמה בעיניים כי כולם הרגישו אשמים.
ומכיוון שלא בוכים על חלב שנשפך, ויטורה פרסטו מייד שפך חלב על הרצפה, כדי שאף אחד לא יבכה. פוגי ראה את החלב על הרצפה, כעס ואמר- "לא רק שאתם לא מחכים לי בארון, אתם גם שופכים חלב על הרצפה?!". בשלב זה הבינו כולם לאיזה ברוך הם נכנסו:
לוגי גרסקו מיד התחבא מתחת לספה והתחיל לעשות קולות של שטיח, ויטורה פרסטו בכה על החלב שנשפך ואייצ'י פאפא ולא יכול היה לעמוד בפני המצב הלא נעים, אז הוא התיישב.
לוגי גרסקו אייצ'י פאפא ויטורה פרסטו ושלמה הצטערו מאוד על המעשה שקרה והצטערו שלא חיכו בארון.
מוסר השכל: יותר טוב לגור עם ארבעה אנשים בתוך ארון מאשר לשלם 550 לירות לחודש על דירה של חדר וחצי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חזותית