אני נגד. ככה. הבלוג של זיו בנענע10

פורים זה החג שלי. נולדתי כמה ימים ממש לאחר החג, יח באדר תשל"ב. אחרי אחת עשרה שנים בדיוק, בחג פורים, טו אדר, נפטרה סבתי דבורה (דוֹבֵּה),ערב יום הולדתי.

יג שנים מאוחר יותר גם סבתי השנייה, יפה, נפטרה ערב חג פורים, יב אדר. חג מהול בשמחה ועצב. לכשהיינו ילדים, אני הייתי, אצלכם אני רק משער, אמא שלי הייתה נכנסת להכנת תחפושות חודשיים לפני החג. כל שנה וההמצאות שלה. לא קנינו תחפושת מעולם. זה נגמר איפשהו בתחילת החטיבה, ואני באמת לא יודע למה. מאוד אהבתי להתחפש.

את התחפושת הראשונה שלי כשהייתי בן שנה, סבתי דבורה תפרה מבד סאטן, מבריק, צהוב וכחול לליצן עם מצנפת וכדור פעמון קטן בקצה. אמא שלי שמרה את התחפושת הזו למעלה בארון שאסור לפתוח, כי זה המחסן שלה לכל מה שהיא שומרת. כשהיורש חגג שנה, הוא התחפש בתחפושת הזו.

לומר שהיה "מרגש" זה אנדרסטייטמנט צנוע מדי. רטוב מדמעות. ברבות השנים התחפשתי כמו כולם לילד פרה (קאובוי), שוטר, חייל, כושי (מהשבטים באפריקה כשעוד לא היה מושג פוליטיקלי קורקט), עם שמלת רפייה צבעונית. והיו עוד שלל תחפושות. הכל עבודת יד. התחפושות עברו במשפחה עם השנים ונגוזו. אני די מקנא בהורים של היום, בני גילי, שיש להם את הכישרון והיכולת לשבת עם הילדים ולתכנן תחפושות חדשות ומעניינות, לקנות חומרים וממש לייצר משהו חדש שאין לאף ילד אחר, כזה שלא נקנה כחליפה שלמה של תחפושות שושי זוהר. חלק מהתמימות של פעם שחסרה לי היום. יותר מדי פלסטיק בחג הזה. גם אוזני המן מפלסטיק זול או זהב יקר.

אני זוכר פעם אחת מיוחדת, שבה סבא שלי חיכה לי אצלינו בבית, בחג, ולקח אותי אחרי בית הספר, בעודי מחופש, לחגוג איתו ועם סבתי. כל שנה הייתי חוגג את החגים והשבתות בבית הכנסת בכפר אברהם בפתח תקווה. הייתי נפגש שם עם בני דודי, וככה היינו מעבירים את הזמן. בבית הכנסת הזה, שהיום יש בו בריכת תשליך שסבא שלי בנה לזכר סבתי, היה חלון צדדי צמוד למטבחון הקטן, שהכינו בו את התקריבים של שבתות חתן או בר מצווה, מולו עמדנו בתור וקיבלנו שקית ממתקים של יומולדת, כזו לבנה עם שרוך מעל. החג הזה תמיד היה קפצונים, וטילים עם פיקות, ורעשנים בקריאות המן במגילה. חג מיוחד.

תמיד ירד גשם בפורים ותמיד יירד גשם בפורים. גם השנה ירד גשם :)

אזני המן. הנה כמה מתכונים קלילים וטיפים לעיצובים. ושנייה לפני, יש גועל של אזני המן מפלסטיק בסופר, ומצד שני יש במאה ש"ח לקילו ברולדין. כאילו, מה לעזאזל עובר עליכם?! זה רק אזני המן. תכינו לבד בבית. אין מצב שלא תצליחו. אני מעדיף תמיד פרג על פני שוקולד, חלבה, תמרים וכל מיני אחרים. פרג זה מושלם ואם אתם טובים אלי אז פרג עם צימוקים זה מושלם פלוס.

הנה מתכון לאוזני המן: (לעוד מתכונים)

בצק פריך לאוזני המן חלבי

• ½1 חבילת קמח תופח
  
• ½ כוס סוכר
  
• 1 לבן (או שמנת רגילה)
  
• 200 חמאה רכה
  
• 1 ביצה
  
• מעט תמצית וניל ורום.
  

כך נכין:

נערבב הכל יחד ונוסיף קמח במידת הצורך.

אופציה ראשונה: נרדד ונפתח לעלה הבצק במערוך, נקרוץ עיגולים בעזרת כוס

אופציה שנייה: נכין גליל עבה דומה לנקניק ופרוס ממנו עיגולים.

נמשיך: נשים כפית פרג או ממרח תמרים\שוקולד\חלבה\אגוזים במרכז כל עיגול בצק, לסגור בצורת אוזן המן ולאפות בתבנית משומנת בחום 180 מעלות, עד שיזהיב.

מלית פרג חביבתי:

• 100 גרם פרג טחון טרי
  
• ½ כוס חלב
  
• ¼ חבילת מרגרינה
  
• ¾ כוס סוכר
  
• 2 כפות דבש
• 2 כפות צימוקים
• 1 ביצה
• כפית גרידת תפוז
• כפית תמצית רום
  

נבשל על אש קטנה להוריד מהאש ונוסיף את השאר. לערבב ולקרר.

הנה אוזני המן מחופשים משנים שעברו. השנה אנחנו במעבר דירה ממש עכשיו והכל ארוז. ככה נכין: נעשה שתי מנות בצק פריך ולאחת נוסיף כף גדושה של קקאו איכותי. נקבל בצק לבן ובצק חום כהה. מחלק כל מנ לשליש ושני שליש, סה"כ ארבע מנות, שניים של שני שליש ושניים של שליש. את שני השליש נגלגל ונקניק בעובי בינוני ואת השליש נפרוס לרוחב שיכסה את הגליג בשלמותו. נהדק, ונקרר במקרר כמה שעות. נוציא ונפרוס. נקבל עיגולים של חום במרכז ולבן מבחוץ ועיגולים הפוכים.

אפשר לעשות כך גם אוזני המן משובצים. ניקח את שתי המנות הצבעוניות (עם צבע מאכל תקבלו שלל צבעים אחרים לאוזני המן), נחתוך מהם פסים ארוכים בעובי של 1*1*1 ס"מ (כמו שעושים ציפס), נכים 16 כאלו (שמונה מכל צבע), ונסדר תבע ליד צבע אחר כארבעה בשורה אחת. אפשר להין 25 כאלו ואז נסדר חמישה בשורה. נקבל ריבוע 4*4 או 5*5. (להדק היטב). את ארבעת הקצוות נחתוך בזווית של 45 מעלות כך שהריבוע ייראה קצת משוייף, כאילו והרצועות של הפינות הן למעשה משולשים. נגלגל מעט ליצור תחושת עיגול כמו לנקניק. אפשר לעטוף עם שאריות בצק ואז לגלגל. נכין כמו מקודם.

בהצלחה ופורים שמח !!!

כאן אתם יכולים לחפש אותי בפנסיה......(אני צילמתי)

לא עברה שנה! לא יכול להיות או בצרפתית אימפסיבלה. רק אתמול נכנסתי למשבר גיל 40, ועכשיו כבר 42? איפה נעלמו להן שנתיים ימים? שנתיים לעזאזל, שנתיים שלמות!! זה רק עוד 8 שנים למספר שאני בקושי יכול לנשום מלחשוב עליו, בטח שלא לחשוב, ותסלחו לי או שלא, כל אלו שכבר הגיעו אליו. קשה לי עם זה. זה לא מצחיק המשבר הזה של גיל 40, ואף אחד לא טורח לספר לי מתי הוא עובר. אני מתפתח מאוחר, בהכל כולל הכל. לפני חודש, קצת פחות, סופסוף עשיתי שני קעקועים. עשרים שנה בערך רק לנקות את הפחד מהמחט הדוקרת, ובתוכם אולי חמש שנים של התלבטות מה לקעקע. אז קעקעתי, אחד קטן על היד מעל המרפק והשני על הגב. גדול יותר. חצי שעה של עבודה. נשאר לי פירסינג עד גיל 43 ואופנוע כבד עד גיל 44.

אבא שלי הסביר לי הבוקר כי רק היום הוא קלט כמה שהוא זקן. אבל זה אבא, הוא תמיד זקן, כל גיל שלו תמיד נשמע לי זקן כזה שאני לעולם לא אגיע אליו. אלוהים, מה אומר עלי הבן שלי?! בעיניו אני פאקינג זקן בן 42. לא שינוי כזה גדול מגיל 41, ואני לא מוצא הצהרה מיוחדת בגיל 42, למרות התחושות שעברה שנה, זה בדיוק אותו הדבר. ויש לי בן בכור בן 12, שבשנה הבאה כבר עובר את מרבית המשפחה בגובהו, ובעוד שנתיים יעבור אותי. זה לא יכול להיות. לצידו יש לי שתי בנות, שאחת גדלה להיות קלולס ורודה ומפונקת, עם אבוש ואבאל'ה, ומכינה את הקרקע יופי לכל מיני "תקנה לי, ואני רוצה".

האירוע המכונן המשפחתי שלי של השנה האחרונה קשור בדנקנר, זה שקיצץ את החובות שלו, ומוכר את הווילה בפיתוח. קרוב לשנה, סיימנו לממן את תעשיית החיתולים שלו, הקטנה נגמלה. לעולמי עד, אני לא מחליף יותר חיתולים לתינוקות שלי, אין לי יותר תינוקות, ועם כל המוצי פוצי – איזה חמודים – נו תעשה עוד אחד, אני אומר לכל מי שטורח לעצבן אותי, לא יהיה עוד אחד. נסגר, תם. נגמר. סוף. זהו זה. לאחיות שלי יהיו חמודים, ואז אני אראה אותן מחליפות חיתולים. אולי אפילו לחברים שלי, שיביאו עוד מאה. אני לא. תפקידי בתחום הילודה בארץ הסתיים, הוספתי שלושה מפוארים ונפלאים לעם הנכחד שלנו. אם האחת רוצה, שתעשה, אני לא מגדל.

אין פשוט מזה, לא מחליף עוד חיתולים, תקנאו. אין יותר בקבוקי מטרנה, תקנאו. לא צריך להלביש חם עם עוד שכבה, תקנאו. וזה בקטנה. ממש בקטנה, על השינה אני לא מדבר, מעולם לא הפריע לי לקום בלילה לילדים, עדיין קם לבדוק אותם. תקנאו באמת כי הקטנה שלי כבר קמה לבדה בבוקר, בלי אבא תביא לי, ומסתדרת מצוין לבדה ועם השניים המבוגרים ממנה. נפשית, היא זו הבוגרת. שבתות, חברים יקרים, שבתות. לא צריך לקום מוקדם! עכשיו תקנאו. ושיהיה ברור, אם לא היה ברור, אל תגידו לי אתה עוד תתגעגע. אני מבטיח שלא, מתחייב, מוכן לשים ערבות כספית.

שנה קשה עברו על כוחותיי. קשה מאוד. אין טעם לספר הכל, או להיכנס למרה שחורה ודי ענקית. אני אבחר לראות בשנה הזו את החלקים הטובים יותר שהיו נחלתה, נחלתי, אפילו שהיו קטנים ומזעריים. אל דאגה, הכל בסדר בריאותית. בעדה שלנו, של הפולנים, אוטומטית חושבים על מחלות כשאומרים להם "המצב לא משהו, אפילו קשה". זו הייתה השנה שבה ניקיתי מעצמי את כל מה שהיה רע כעובד בתעשיית ההי טק, עבד של התעשייה מתאר את זה נכון יותר. זה לא היה קל, עדיין לא נגמר, בעוד יומיים למעשה זה ייגמר, והכל יחזור למסלולו החדש והנכון, אבל מצד שני זו הייתה ללא ספק שנה ארוכה מאוד של התעללות נפשית באופן עצמוני בי, בעצמי, בטוח שגם באחת והיחידה שבזכותה אני עדיין שומר על שפיות.

שנה של יציאה לעצמאות אישית אחרי פיקוס ארוך מאוד לכיוונים נכונים וחדשים, לי, לאן אני רוצה להגיע, למי שאני רוצה להיות, למה שאני מסוגל באמת. שוב פעם, אני מתפתח מאוחר מדי, אבל לפחות עם ניסיון. לא הייתי מסוגל לעשות לפני עשור את מה שאני מסוגל לעשות היום, אין כאן ספק קל שבקלים. לא יודע למה, כנראה חלק מהקארמה, כאשר משהו אחד קורה לטובה, כל האחרים מתכנסים לאותה סינגולריות קוסמית וגם הם מגיעים למיצוי הנכון שלהם בסמיכות מדהימה, אפילו באותו היום. למה זה אפעם לא מגיע ברצף, נניח כל רבעון משהו חדש וטוב? היה יכול להחליק את החיים בנוחות מושלמת...

המטרה עברה שלב, קפיצת מדרגה. פנסיה בגיל 45, אבל כזו שאפילו אלופים פורשי צה"ל יכולים לחלום עליה. הרגע המזכך הזה שאני חולם עליו כבר שנים עם רעיונות בלתי ממומשים, מתחיל ממש מחרתיים. אני יכול רק לאחל לעצמי שהכל יתגשם ביחס הפוך ונוסק לקושי שעברתי עד שזה נולד. זה הכל, הגיע הזמן לראות ברכה בעמל, לעשות וי גדול בסעיף "הגשמתי". על המיזם הזה עוד תשמעו בקרוב.

אתם לגמרי יכולים להיות שותפים באיחולים שלי לעצמי – הגשמה אישית ושקט נפשי. כל השאר יגיע. יומולדת שמח, ונתראה בשנה הבאה בגיל 41!!!

גם אופציה לפנסיה

*****

היום יומולדת.