ארשת פנים ריקה, שבוזה
התעייפתי מעצמי
אם הייתה לי את האפשרות לברוח מתוך הגוף הזה, לתת לנשמה שלי לטייל
הייתי עושה את זה, נשבעת
אולי זה רק יום ראשון, קצת קשה היום
עבר עליי שבוע קשה
ולאו דווקא פיסית, אני עייפה
ואם זה ממחסור בשינה, או ממלחמות כאלה ואחרות או מלחשוב או מהשגרה המתישה הזאת
זה אבסורדי במיוחד, כמה מתאים לי
להפיל על עצמי טון של בעיות ואז לקטר
אני חושבת פתאום
כמה מעצבנים האנשים האלה שכותבים המון המון מילים גבוהות
שבקריאה מרפרפת נשמעות כמו פואמה יוצאת מן הכלל
ובקריאה מעמיקה יותר מתגלה כרשימת מכולת
טיפשים
אני מתגעגעת לעצמי קצת, הייתי פעם קצת יותר אני
יכול להיות שהתחפשתי קצת
או שחפרתי עמוק מדיי ופשוט נפלתי.
אני מרגישה חור בלב ואין לזה הסבר, כאילו הייתי והיו פה
ונטשו אותי כולם
זה לא שאני מעמידה פני מסכנה, אני לא מסכנה חס ושלום
כעיקרון החיים שלי דבש וצימוקים
אבל בפנים, בפנים זה כואב
וכל רגע שלי לבד עולה בי מועקה נוראית בגרון
והבטן מתהפכת
מרגישה במצוקה רגשית, והלב שלי צועק הצילו
אוי מעוררת רחמים פשוט, פתטיות כזאת לא ראיתי מעולם
אבל הדמעות פשוט לא עוזבות אותי במנוחה
אני צריכה אותך, אתה כאן אבל לא מספיק
אני צריכה אותך שתהיה רגיש, שתהיה אכפתי
שתדע מתי כן ומתי לא
אני צריכה שתגיד לי מילים שיחדרו כמו סכין , יכאבו לי
אבל במובן הטוב
אני רוצה שתחבק אותי חזק חזק כמו פעם
ותגיד לי שאתה לא רוצה לעזוב אותי עוד לעולם
וזה מעלה בי דמעות פעם נוספת
שמתלוות בפיהוק מתאמץ ומחנק
איך תמיד אני זאת שנופלת ?
לא הספקתי לעקל את סיום הקיץ וכבר נפל עליי החורף.
עוד מעט יום הולדת אה ?
את מזכירה לי שלכת, שאת נופלת את שותקת, את כל הזמן חולמת והוא קם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
