וקדימה אל האופק אל השמש הטובה..

על ספת דמוי עור שחורה מתחת לשמיכת פליז ורודה , אני יושבת עם המחשב הלבן.

המיגרנה מכאיבה לי כל כך. אני בודקת בגוגל איך מורידים את הבהירות של הצג ותוהה האם כדאי לי לעצום עיניים וזהו.

העניים שלי. הריסים שלי נסגרים, נושקים אחד לשני ונפתחים לאט, הריסים שלי יפים היום בזכותכך , בזכות המסקרה האהובה שקנית לי.

הכאב לא עובר ואני משחררת את הגולגול האדוק לראשי, ריח פרחים חזק חזק מתפזר בחדר.

אני לא יודעת מה מפריע לי יותר , הריחות למיגרנה או הידיעה שזה הקרם שיער שאתה קנית לי.

אני תוהה איך הגעתי למצב הזה. ואני תוהה מה יקרה כשהמצב הזה יגמר.

אני אשמח שהיינו ביחד? או שאחשוב שזה היה בזבוז של זמן?

אתה כל כך אוהב אותי , וגם אני כל כך אוהבת אותך , בעצם אני פשוט אוהבת אותך.

אולי הם צודקים, ונוח לי. 

אני לא יודעת להבדיל בין הרגש העצום אלייך לבין הרגש המנוגד, שאני לא יודעת מה הוא , אבל הוא שם דורש לטעון שהוא אמיתי.

הודעה סגולה קופצת על הצג. המחשב נכבה עוד רבע שעה ומציע שאקח לי רגע לשמור דברים.

הלוואי והייתי כמו ווינדווס 8. מודיעה שאני מתנתקת. שומרת מה שהיה עד כה. ומתחילה מחדש.