"קדימה,ילד,להיתקדם!"
"אבל...אבל...לאן אנו הולכים?"
"אין אנחנו,יש אתה.אתה הולך עכשיו לבבל.הארץ שלך בידנו עכשיו!"
"מה?אבל זה הארץ שלנו.אין לכם..."
"אין לנו מה??אנחנו כבשנו אתכם וזהו!עכשיו זוז!"
שמעון הצעיר היתקדם בבושת פנים.
במשך כמה שבועות שהרומאים צרו על ירושליים.וכעת הם הצליחו במשימתם.
כבישת ירושליים,והגליית העם היהודי.
בהתחלה שמעון לא האמין.הוא ידע שהמצב קשה.הוא ידע שהרומאים הצליחו לחדור את החומות.
אבל כל אותו הזמן הוא חשב שה' יהיה לצידם.
עד שראה את בית המקדש עולה בלהבות...
לפתע הרומאי שצעד עם שמעון שם לב שהוא בוכה.
"מה יש לך ילד?אתה צריך לשמוח שאתה חי!היינו יכולים להרוג אותך."
"אתה לא תבין.בתוכי אני מת.ארצנו הקדושה נפלה.בלי ארץ ישראל אין לנו חיים..."
אבל הרומאי לא הקשיב.הוא פשוט התקדם לקבוצת קשישים והתחיל להצליף בהם.
לפתע שמעון התמלא כעס על אותו רומאי.
"היי,אתה!מה אתה עושה לקבוצת הקשישים הזאת!"
הרומאי הסתובב לכיוון שמעון בפרצוף מאדים.
"אתה דיברת אלי,יהודון?כדאי לך להיזהר או ש..."
"או שמה?תהרוג אותי?בשמחה!במילא אין לי חיים יותר.אתם הרגתם את הנשמה שלנו.אין לנו תכלית יותר בלי ארץ ישראל,בלי המקדש.אז תהרוג אותי!רק שתדע שבעתיד עוד ישבו ילדים וזקנים בירושליים ואנחנו ניהיה בני חורין.אתם לא תצליחו לשלוט עלינו!"
הרומאי לא שלט בעצמו.הוא הוציא את החרב והרג את שמעון.
כנראה הוא לא רצה לחשוב מה יקרה אם שמעון אמר דברי אמת.
כמה שהוא צדק...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: