writing is life

וואו, לא האמנתי שעברה כבר שנה.
או יותר נכון 11 חודש.
ופתאום י' מפסיק להגיד קדיש.

ואני לא מבין, כי אני בטוח שעברו 5 חודשים בלחץ.
ואני קולט שאנחנו עוד שניה בחופש.
שאז הייתה המלחמה.
ועברו כבר 11 חודש מאז שאבא של י' נהרג.

שנה שלמה עברה.
אבל כלום לא השתנה, אני בטוח שאתם גם יודעים את זה.
תמיד לקראת הקיץ מתחילות "זליגות" של קאסמים.
למרות שבזמן האחרון זה נרגע, אבל מי יודע מה יהיה מחר.

אני ממש זוכר את ההרגשה של המלחמה.
שכל מוצאי שבת היינו פותחים את הטלוויזיה.
מקווים לא לשמוע על עוד חייל שנהרג בזמן שבת.

אני גם זוכר את היום בסגעייה.
שהשמועות הגיעו בתחילה בווטצאפ.
אחד מהילדים שאני מכיר התחיל לשלוח מלא הודעות, כל ההדלפות שהיו.

וכולם קיוו שזה טעות.
אבל לקראת שעות הערב כולם כבר ידעו שזה אמיתי.

אני זוכר את דניאל טרגרמן, שהיה יותר גבוה ממגדל לגו.

אני זוכר את ההלוויה של שון כרמלי, שהפך מחייל בודד לילד של כולם.
אני זוכר את הרגע שהייתה אזעקה בעיר שלנו, הרחק מהדרום.
אני זוכר את הדיווחים על ה"פילבוקס" ועל מה שקרה שם.
אני זוכר עוד הרבה דברים מהמבצע/מלחמה.

אבל יותר מכל.
אני זוכר את הקדיש הראשון של י'.
ועכשיו הוא הפסיק להגיד קדיש.