היום, איש התחזוקה מודיע לי שהוא שם לי ארגזים כדי שאארוז את הדברים שלי. זה נורא "כיף" כאיש תחזוקה הוא זה שמודיע לי על זה שזורקים אותי מהמשרד הקטן והחמוד שלי אל אולם עם עוד קיוביקלז, של צוות אחר שלא קשור אליי, בו ממוצע הגילאים הוא 50+.
שונאת לעבור דירה. אני מרגישה את הכעס והעצבים מתרכזים לי בגרון ויוצרים גוש ענק של עלבון. למה אף אחד לא אמר לי את זה קודם? ואם את העובדה "הפשוטה" של מיקום מנחיתים עליי ולא מודיעים לי מראש, מה עוד יכול לקרות לי?
ברגעים כאלו, האגו שלי חוטף כזו סנוקרת שגורמת לי לשקול עד כמה אני באמת מרוצה ממה שאני עושה...בא לי לצחוק על עצמי איך לפני חודש כשחשבתי על המשכורת המבאסת, יחסית למקצוע שלי, והחלטתי שלמרות שזה נמוך יותר ממה שאני יכולה לקבל במקומות אחרים, אני כל כך נהנית ומרגישה מוערכת שכסף זה לא הכל. כזו אני, טוטאלית, או שטובים אליי או שלא, אין באמצע. ועצוב לי ורע לי ובא לי לקום וללכת ולא לחזור.
אבל אני כבר מזמן לא ילדה, ואין לי כבר את המחבואים הישנים שאליהם הייתי בורחת, ועד כמה שבא לי להתמרמר, אני יודעת שזה רק יהרוס. אני פשוט הולכת להגיד לבוס שלי שנפגעתי מזה שלא ידעתי מראש, שזה בעצם הרעת תנאים ושזה אולי ישפיע על הריכוז וכתוצאה מכך תיפגע היעילות שלי.
אני כזה בנאדם עלוב בקטעים האלו, אני רוצה שיאהבו אותי כל כך, שיכבדו אותי ושידאגו לי, והרי בסופו של יום, עבודה זה עבודה ואף אחד לא יפול על חרב בשבילי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אומר לכם מי חבריי ותדעו מי אני