My mind has an endless capacity for useless information

אני אוהבת את החיים שלי, אני אוהבת את "הבית בכפר" שלי, אבל כל ערב אני חוזרת הביתה, רצוצה, מותשת ונואשת לגירויים.

גירויים שכליים, אינטלקטואלים, פיזיים, נפשיים (אולי גם בגלל זה אנשים מביאים ילדים?!)

כשאני חושבת על זה, בתור בת יחידה תמיד הייתי לבד, רק שפעם הטלויזיה הייתה כל עולמי והיום מיציתי...אני נקרעת בין שיעמום לעייפות...

בערבים כאלה הייתי כל כך רוצה להיות שכנה של חברה טובה (אחת במיוחד, למרות שלא הייתי יכולה לשרוד את בעלה בתור שכן),

שתהיה לי משפחה ענקית ושכולם יהיו שכנים שלי, שתמיד יבואו לישון (אז מתי אתה בא שוב?!), להציק, להפריע...

ואז אני נזכרת שאני מואסת באנשים בקלות, לא בכולם, אבל ברובם, אני ממצה את המערכת יחסים איתם תוך חודשיים גג חצי שנה...

מתאהבת בהם עד כלות מגלה תכונות שאני לא יכולה לסבול ואז מתרחקת מהם כמו אש...

היו היו חברות וחברים שקצתי בהם... ועם רובם נותק הקשר וטוב שכך.

עם ה-10 אנשים שאני מחוברת אליהם אני בקשר רציף...

בגלל זה אין לי פייסבוק, אין לי טעם בכך. מה גם שהפייסבוק הוציא ממני צד נורא מצצני ושנאתי את זה.

אבל עדיין כשהאישלי במחשב, בעולם שלו, אני כה לבד... אני והחתולה הנשכנית שלי...