ב-18.30 יצאתי מהעבודה, והאישלי, החצוף הזה, אומר לי שעד שאני לא מגיעה הביתה הוא לא מתחיל לבשל.
נכנסתי הביתה, הוא במחשב, לא עוצר אפילו להגיד שלום. התרגזתי. הלכתי לאכול תפו"א מוקרמים - אכיל, לא יותר.
החצוף, סיים את עיסוקיו במחשב ב-20.00 והתחיל לבשל בולונז. כשהאוכל היה על האש הוא קורא לי "יאללה, מכינים פסטה".
הרמתי את עצמי מהספה, בקושי רב חייבת לציין, והתחלתי למדוד 200 גרם של קמח.
הפעם הקודמת, הייתה הפעם הראשונה שניסינו להכין פסטה ביתית, הבצק, היה רטוב, והטעם דוחה. החלטתי בסיבוב האחרון בקניון לקנות קמח חדש, איטלקי, בצבעים של מכבי ת"א...
לשתי את הבצק עם 2 ביצים וקצת שמן זית. האישלי הוציא את מכונת הפסטה החדשה והתחלנו לרדד את הבצק עם המכונה. רואים את הבצק הופך למשיי, עם כל רידוד. עבדנו לאט, עבדנו חכם. הכנו את כל ה-200 גרם והכנסנו הכל לסיר עם כשהמים רותחים. 7 דקות.
בשעה 21.10 טעמנו את הפסטה, פשוט מעדן, כל כך טעים, גמיש ועם זאת נמס בפה. ואז הגיע המבחן האמיתי, בצלחת עם הרוטב בולונז.
אין לי מילים לתאר את המושלמות של הפסטה הזו. החיך שלי חטף את האורגזמה של החיים. האוכל התמזג בצורה נפלאה ופשוט נמס בפה. אחרי כל ביס, אמרתי "וואוו", לא יכולתי להפסיק להגיד "וואוו", כל כך חבל שאכלתי את התפו"א קודם, לא היה לי מקום ליותר מצלחת אחת...
מיותר לציין שסלחתי לאישלי, האוכל ריפא הכל.
ככה מכינים פסטה בבית, אפשר גם בלי מכונה, ואל תשכחו לקנות את הקמח בצבעים של מכבי ת"א (באמת שאני לא אוהדת או משהו)
החברה הכי טובה שלי היא אמא לשני בנים, היא מורה, היא פריקית, היא רכה וענוגה, היא מהממת.
הכרתי
אותה לפני 7 שנים. בעבודה במוקד שירות לקוחות. מהרגע הראשון שבו נפגשנו
היינו בלתי נפרדות. חברה טובה שהייתה לי אז, עשתה לי סצינת קנאה על הקשר
המיידי שנוצר ביני לבינה.
היא הבינה את הבדיחות שלי ויותר מכך היא צחקה
מהבדיחות שלי, עד היום היא בין הבודדים שצוחקים מהן. הכרתי אותה לפני
שהייתה לאמא, לפני שהייתה מורה וכנראה לפני שהיא הייתה אישה בכל רמ"ח
איבריה.
נפשי קשורה בנפשה, אני קולטת אותה לפי נימת הטון, ומרגישה בנוח לספר
לה הכל, היא לא שופטת, היא לא גורמת לי להרגיש רע ומעולם, מעולם לא רבנו.
היא האשה היחידה שאני מוכנה לחיות איתה, לתמוך בה, לפנק אותה, לעזור לה ואפילו לנקות לה את המדפים הגבוהים בבית...
כשאני
לידה אני מרגישה מיוחדת, אני מרגישה נכון, אני מרגישה אהובה. אין אישה
בעולם שגורמת לי לחוש כך. אפילו האישלי לא תמיד גורם לי לחוש כך.
אומנם
אחרי שני הריונות היא איבדה מעט מהפוקוס שלה, אבל העובדה שהיא תמיד שם
לצידי, לא משנה מה סיפרתי לה, לא משנה מה אמרתי לה, גורמת לי אושר צרוף רק מלחשוב
על המזל שלי שהכרתי אישה כה יקרה.
היא הראי שלי, היא אהובת נפשי, היא גורמת לי לנחת כה רבה, לחבק אותה מעלים חצי מהצרות בעולם.
מ' חברת נפש אמיתית.
תודה לך יקירה שאת תמיד שם בשבילי.מקווה שהתוכנית ליום הולדת שלך, תצא לפועל למרות הכל...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אומר לכם מי חבריי ותדעו מי אני