האישלי הוא אהבת חיי. באמת. אין אף בנאדם שאני כל כך קשורה אליו, שמקסים אותי כמעט כל יום מחדש, שגורם לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי.
בזכותו ללא ספק אני מי שאני. עצמאית, חזקה, בטוחה בעצמי, נשית.
הבעיה היא שבזמן האחרון אני לא מקום ראשון. כלומר אני האשה היחידה בחייו, נראה לי, אבל אני מרגישה איזו ירידת מתח מצידו. הוא לא רוצה לבלות איתי אלא אם יש משהו טוב בטלויזיה.
הוא תמיד יעדיף את המחשב, בסופ"ש הזה הוא אפילו נוסע עם חברים והוא מעדיף להתקדם במשחק מחשב דבילי מאשר להיות איתי.
אצלי יש מעיין מחשבון פנימי, כשאני מבלה X זמן איתו, אני מסופקת, אני יכולה לשחרר אותו לעיסוקיו, אבל בשבוע הזה אני רחוקה מלהגיע ל- X הזה. אני מרגישה באובר דראפט.
זה מצחיק איך אפילו סקס לא נותן לי יתרון, For fuck sake, אפילו הכנתי לזניה בשבילו.
כואב לי בכל הגוף מהנתק הזה שנראה לי שרק אני חשה. הוא יודע שאני מרגישה ככה, רבתי איתו על זה ואפילו דיברתי איתו על זה, אבל הוא פשוט לא מיישם. מילים הן רק מילים ומבחינתי רק מעשים נחשבים. רע לי.
היום, איש התחזוקה מודיע לי שהוא שם לי ארגזים כדי שאארוז את הדברים שלי. זה נורא "כיף" כאיש תחזוקה הוא זה שמודיע לי על זה שזורקים אותי מהמשרד הקטן והחמוד שלי אל אולם עם עוד קיוביקלז, של צוות אחר שלא קשור אליי, בו ממוצע הגילאים הוא 50+.
שונאת לעבור דירה. אני מרגישה את הכעס והעצבים מתרכזים לי בגרון ויוצרים גוש ענק של עלבון. למה אף אחד לא אמר לי את זה קודם? ואם את העובדה "הפשוטה" של מיקום מנחיתים עליי ולא מודיעים לי מראש, מה עוד יכול לקרות לי?
ברגעים כאלו, האגו שלי חוטף כזו סנוקרת שגורמת לי לשקול עד כמה אני באמת מרוצה ממה שאני עושה...בא לי לצחוק על עצמי איך לפני חודש כשחשבתי על המשכורת המבאסת, יחסית למקצוע שלי, והחלטתי שלמרות שזה נמוך יותר ממה שאני יכולה לקבל במקומות אחרים, אני כל כך נהנית ומרגישה מוערכת שכסף זה לא הכל. כזו אני, טוטאלית, או שטובים אליי או שלא, אין באמצע. ועצוב לי ורע לי ובא לי לקום וללכת ולא לחזור.
אבל אני כבר מזמן לא ילדה, ואין לי כבר את המחבואים הישנים שאליהם הייתי בורחת, ועד כמה שבא לי להתמרמר, אני יודעת שזה רק יהרוס. אני פשוט הולכת להגיד לבוס שלי שנפגעתי מזה שלא ידעתי מראש, שזה בעצם הרעת תנאים ושזה אולי ישפיע על הריכוז וכתוצאה מכך תיפגע היעילות שלי.
אני כזה בנאדם עלוב בקטעים האלו, אני רוצה שיאהבו אותי כל כך, שיכבדו אותי ושידאגו לי, והרי בסופו של יום, עבודה זה עבודה ואף אחד לא יפול על חרב בשבילי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אומר לכם מי חבריי ותדעו מי אני