היום במקלחת, ממש לפני כמה דקות, עברתי מין התקף מוזר כזה. העברתי יד ברעמת השיער שמזכירה לי שאני צריכה, לפחות בתיאוריה, ללכת להסתפר כבר, ופתאום הרגשתי ממש מוזר. אני לא יודעת להסביר את זה, ממש. זה לא היה התקף זעם, כי זה היה חלש מדי. חיפשתי מה לעשות עם הידיים, והאינסטינקט הראשוני שלי היה למשוך בשיער שלי עד שזה יתחיל לכאוב. ניסיתי לכוון את זה למשה וספציפי, כדי לראות איך אני מרגישה עם זה בהקשר מסוים, אבל זה לא שינה שום דבר. בסוף אפילו לא הכאבתי לעצמי, אבל לרגע אחד נעצרתי ופשוט בהיתי לעצמי בכפות הידיים, וכמעט קרסתי. בא לי לתלות את האשמה בנפילת המתח שהכנסתי את עצמי לתוכה אחרי המבחן בכימיה אורגנית אתמול (אל תשאלו איך היה, באמת שאין לי מושג), אבל זה מרגיש לי כאילו אני מנסה לשקר לעצמי בכוח עוד לפני שאני יודעת שאני לא מאמינה לעצמי.
זה היה קצת אחרי שחשבתי על איזה כדורגלן (סלח לי על הבוטות, אם יצא לך לקרוא את זה) ששלח לי מייל דרך הבלוג לא מזמן. לא
אחד מהאידיוטים הארקאיים שמסרבים לקרוא יותר משורה וחצי של פוסט לפני שהם מתחילים איתי, אני חושבת. גם אם כן, הוא בטוח לא אידיוט, והוא המשיך לדבר איתי גם אחרי שהוא העמיק לתוך הבלוג. הוא גרם לי להרגיש ממש טוב עם עצמי בזמנו, וזה זרק אותי אחורה בצורה ממש מוזרה.
בכל רגע שעובר, אני יותר ויותר בטוחה שהתחושה הזו מהמקלחת היא תחושה של "פאק, מטומטמת, תעשי כבר משהו עם עצמך!" אבל אולי אני צריכה לישון על זה. מישהו רוצה להזכיר לי לעשות עוד סיבוב מעבדות מתישהו ביום ראשון?
כן, מתוקה, תדחיקי. את יודעת כמה זה עוזר.
לא בטוחה אם היא כבר סיפרה לכם שהיא קצת מאוהבת במישהי מהמעונות,
ג'ינג'ר אייל.
עריכה: החלטתי לערוך את התיאור של הבלוג, זה שמופיע מתחת לנמשים, כי אני חושבת שהתיאור הזה משקף הרבה יותר טוב את הרצונות שלי מהבלוג הזה לאחרונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ינג'ר