לחם ושיכר

טוב. אז לפני הכל, תיכנסו לכאן. אני צריכה את הכניסות. אבל זו סתם אני, דוחפת אתכם לבלוג החדש שלי. יותר על זה אחר כך - בינתיים יש לי פוסט סיכום לכתוב.

דרך אגב - תרגישו חופשי, בפעם האחרונה, לשאול אותי שאלות. הפעם אין הגבלות בכלל.

פתחתי את הבלוג הזה לפני כמעט שנה וחצי. המטרה שלי הייתה לקבל סוג של פידבאק (בעברית קוראים לזה צומי) על המחשבות שלי. כשקיבלתי תגובות מארבעה אנשים שונים, הרגשתי אופורית (טוב. אז כנראה הרגשתי אופורי). אחרי הפוסט הראשון כתבתי שני פוסטים יחסית סתמיים. לשני מביניהם אולי מגיעה מעט התייחסות, אבל לראשון בטוח שלא. אחריהם הגיע פוסט שדי עיצב את איך שהבלוג נראה. מגדלים באוויר. השורה התחתונה של הפוסט (תרשו לי לערוך אותה קצת) הייתי ש"כשאת מתכננת הכל עד לרמת הפרט הכי קטן ושום דבר לא הולך לפי התכנית, אין לך שליטה. כשאת מתכננת הכל עד לרמת הפרט הכי קטן והכל עובד, אבל את לא משיגה את מה שרצית, אני סתם מטומטמת. הפוסט הזה היה הראשון בקטגוריית אני אידיוט, שלימים גדלה למימדי ענק (כמעט חמישים פוסטים, נראה לי), והפכה להיות אחד הדברים שהכי אהבתי בבלוג הזה. מעטים יבינו, אני חושבת, את התחושה הטובה כל כך בזה שבכל פעם שאני נכנסת למקום של המחשבות שלי, משהו מזכיר לי שאני עושה עניין סתם. כמובן שגם מההלקאה העצמית אני נהנית, אבל יותר על זה אחר כך, אולי.

בפוסטים הבאים לאחר מכן, דיברתי המון על היחס שלי למשפחה. עניתי על שאלות וצברתי קהל קוראים יחסית יציב. בפוסט הזה כתבתי שאני נשמעת לעצמי כמו מתבגרת ממורמרת. כשהתחלתי להיפתח בפני עצמי נזכרתי בהמון פוסטים (ומקרים "בחיים האמיתיים") בהם השוותי את עצמי בכאב לטינאייג'רית. השוואה שידעתי והבנתי מה היא אומרת עלי עוד לפני שהתחלתי לצאת עם האקסית מ"מגדלים באוויר". בפוסט שלאחריו ניסיתי להיפתח קצת יותר. החלטתי לפלוט את המחשבה השלמה הראשונה שלי על טרנסיות כאן בבלוג, ובסוף ויתרתי. פוסט אחרי זה כתבתי, באותיות אפורות מפוזרות, "אני קצת טראנס, אני חושב." מישהי החליטה לכתוב את זה בתגובות, בלי להסתיר, וכמעט ומחקתי את התגובה שלה.

בפוסט שאחרי זה התחלתי לכתוב על בחורות יפות. בפוסט שאחריו הסברתי את האובססיה שלי, שהתנפחה למימדי הפרעה תפקודית לתקופה מסוימת, עד שהתפוצצה והזכירה לי שהיא סוג של הפרעה פסיכיאטרית (ראו ערך "טרנסיות"). מאיה היא מי שאני רוצה להיות. גם הפוסט הזה חשוב. אני לא יודעת למה. בפוסט הזה סיפרתי על התחלה של משהו חדש. בפוסט הזה קראתי למשהו החדש הזה אלה, שם שאימצתי לעצמי לא מזמן, ובפוסט הזה הסברתי איך היא עוזרת לי לשנוא את עצמי פחות.

אחרי תקופה לא קצרה של המון פוסטים די נחמדים, הגעתי למומלצים. ניצלתי את זה כדי להמליץ על שלושה בלוגים שאני מאוד אוהבת, ואז נעלמתי. כשחזרתי, חודש לאחר מכן, כתבתי פוסט ריק לגמרי. פרסמתי פוסטים סבירים וריקים במשך תקופה, גם אם חשובים, ואז נעלמתי שוב. כשחזרתי, הייתי בטוחה שלא נשאר פה אף אחד. בפוסט הזה אמרתי שאני רוצה ללבוש שמלה ולרקוד. אחרי שכמעט קרסתי לתוך עצמי שוב, החלטתי להיפתח. בפוסט הזה התחלתי להיות אני. גם הפוסט הזה חשוב, אבל אין לי שום דבר לומר עליו.

אם מישהו תהה, אגב, עוד לא יצא לי לדבר עם אימא שלי. הלינק מהפוסט הזה כבר לא גורם לי לרצות לבכות. התחושה שתיארתי בפוסט הזה רק הלכה והתעצמה. אני מבינה, פתאום, שמסביבות אמצע אוקטובר אין לי בית שאני יכולה לקרוא לו שלי. הוידוי הכי גדול שלי היה בפוסט הזה. לא ממש מרגישים את זה, אבל הפוסט הזה היה אחד הרגעים הנוראים ביותר שלי בשנה וחצי האחרונות.

כשכתבתי את הפוסט הזה כבר היה ברור לי שאני עומדת לעזוב את הבלוג בקרוב. כן, זה אותו השם. השפתיים שלי עדיין כואבות, אבל אני לומדת לחיות עם זה. אבל טוב, הנה אני כאן.

זה כנראה המקום בו אני מוסיפה כמה מילים מעצמי.

עברתי המון בבלוג הזה. כשפתחתי אותו, אני חושבת שהייתי שבר כלי. לא הצלחתי לחשוב, אז פתחתי אותו כדי להוציא הכל החוצה. זה הפסיק לעבוד מתישהו, אז ניסיתי ללכת, ואף פעם לא באמת הצלחתי. לא הצלחתי כי אני אוהבת אתכם. אני סאקרית מטומטמת, כשזה מגיע לתשומת לב. חלקכם הרווחתם את זה ביושר לגמרי, אבל גם אם הגבתם פה בדיוק פעם אחת, האהבה הזו מגיעה לכם לא פחות. גם כל אפס שהתחיל איתי דרך המייל ונעלם כשגילה שאני לא בחורה גנטית שווה את האהבה שלי, כי אני נמצאת עכשיו במקום הרבה יותר טוב משהייתי בו אי פעם. אני מאוהבת עד מעל לראש במישהי מהלימודים, ואני שוקלת להציע לה לצאת, ואני לא מתחילה אפילו לחשוב על למה היא תשנא אותי, ולמה זה לא יעבוד. הייתם מאמינים?

תודה לכולכם. אני אוהבת את כולכם. את חלקכם יותר מאחרים, אבל זה לא משנה כרגע.

נעים להכיר. פעם קראו לי איתי, והייתי מפוחד מהצל של עצמי. שיניתי את זה לג'ינג'ר אייל, והתחלתי להיפתח קצת יותר. היום קוראים לי אלה, ואני די בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון.

בהמון אהבה חסרת תנאים, כל עוד אתם מספקים את הסחורה,

אלה.

לפני כמה רגעים נתקפתי בתחושה שאני נעשית יותר אלימה לאחרונה, אבל אני לא יודעת אם אני נמצאת במצב לומר את זה. אני צריכה לעשות דברים בימים הקרובים, אבל בא לי רק לשכב במיטה ולא לזוז יותר אף פעם. וזה לא שרע לי או משהו, כן? זה פשוט שאני לא רוצה.

מחשבות רקורסיביות, קצת, אולי. או שאני סתם שואבת השראה מקריסה אינסופית.

קטעים,

ג'ינג'ר אייל.

בא לי שמישהו יבוא וישב איתי לקפה וסיגריה במרפסת. עכשיו.

אקראית להחריד,

ג'ינג'ר אייל.

עריכה:

לאחרונה אני מדברת יותר ויותר עם מישהי מהלימודים (לא עתודאית) באנגלית. בדרך כלל בשעות היותר קטנות של הלילה. זה ממש נחמד.

זה יוצא שהיום

בא לי בעיקר

שמישהי

שאני לא מכיר

או אולי קצת

מישהי שעוד לא חיבקה אותי אף פעם

תבוא ותגיד לי

שהכל בסדר

ותחבק אותי

ברצף, למשך יומיים

וכשאהיה רעבה

נתחבק יותר חזק

ובסוף ניפול

כי לעמוד

במשך יומיים

זה לא קל כל כך

ובטח בסוף נירדם

ואז בא לי שזו תהייה היא

אותו הדבר

רק באולם

איפשהו בעיר שלי

עם פופקורן

ומשהו לשתות

ואנשים ממתכת

ובסופו של דבר, זה יהיה טוב

וזה לא שנדבר על זה לפני כן

אבל בסוף, בגלל האלכוהול, כנראה

נתנשק

ובסופו של דבר, זה יהיה בסדר

ואולי נחזור אלי

וזה לא שאני ארצה לעשות שום דבר

וסתם נשכב על המיטה שלי

עוד לא החלטתי איזו

ונצחק

ונתנשק

ואולי גם נצחק

ואז נתחבק

במשך יומיים

אולי שלושה

גג

שבוע

ואז יגיע הבוקר

ונתעורר

ונשתה קפה

ואני אשאר

אולי עד מחר

אולי מחרתיים

אולי אפילו עד הערב

ואז אני אלך לבית שבעיר שלי

ואז נדבר

ואז אני אישן

ואז אני אקום

ואז אני אסע הביתה

ואז הכל ימשיך

ובסופו של דבר, זה יהיה ככה.

אם מישהו יעז לקרוא לקיא הזה "שיר", או משהו שמזכיר את זה, אני אגיב לו תגובה זועפת.

עריכה:

אני אקרא לה לילי.

ג'ינג'ר אייל.

עריכה 2:

אוף, תאהבו אותי.