לחם ושיכר

התחלתי לקרוא עכשיו משהו ישן שכתבתי, כשהחלטתי להתמודד עם הגירושין של ההורים שלי. בערך אחרי פסקה הייתי צריכה להתחיל לעצור את עצמי מלבכות. עוד אחת וזה כבר נעשה קשה. אחרי הבאה כבר הפסקתי. אני לא חושבת שאני ממש מסוגלת להתמודד עם הרגשות האלה שוב. חוץ מזה, אני חוזרת לא לשים לב שאני מרעיבה את עצמי. אני פשוט לא אוכלת כלום, ולא מרגישה רעבה, וזה ממש מציק לי, אבל אני לא מסוגלת לאכול בכלל.

אם זה לא בגלל חילופי העונות המזויינים האלה, אני עומדת להרוג מישהו.

ג'ינג'ר אייל.

עשיתי משהו שאני לא גאה בו בכלל. משהו מינורי שאני אפילו לא אזכיר. עשיתי את המשהו הזה כשעברתי על התגובות לקטעים ישנים בבלוג. המשהו הזה, בלי להיכנס למה הוא או באיזה דבר בו אני כל כך לא גאה, גרם לי לשים לב למשהו. אני חושב שאני חוזר אחורה. עוד אין לי ממש מושג מה זה אומר, אבל אני מרגיש כאילו משהו בתקופה האחרונה גורם לי לחזור להיות הרבה יותר דומה למי שהייתי פעם. קצת יותר מזכיר את תקופת "מגדלים באוויר", אבל לא בדיוק. אולי עם יותר ביטחון עצמי ופחות שנאה עצמית. עכשיו אני לא שונא את עצמי, אלא את הגוף שלי. למזלי, יותר קל להתמודד עם סוג כזה של שנאה.

אני מדפדף עכשיו על ה-activity log של הפייסבוק שלי ומחפש דברים שפרסמתי כך שרק אני אוכל לראות. פרסמתי אותם במטרה שיום אחד אעשה את מה שאני עושה עכשיו ואזכר מה הם אומרים. קצת לפני שנפרדתי מאלה, כשזה כבר היה יחסית ברור, אם אני זוכר נכון, שבקרוב זה ייגמר, פרסמתי את הסטטוס הזה:

"‎ללבוש שמלה ארוכה-ארוכה ולרקוד עד שאין יותר כוח בידיים וברגליים ובהכל.‎"

זו לא ממש חוכמה לזכור מה הוא אומר, כי עבר בקושי חודש מאז, אבל אני די גאה בעצמי שאני עוד זוכר את ההרגשה שלי כשנתקלתי בו. הסטטוס המוסתר הבא אחריו גורם לי לרצות לעצור, אז אני אפילו לא אכתוב כאן מה הוא.

ובנימה אופטימית זו - עוד חודש פחות שבוע יש שנה לבלוג! יש שתיים מהקוראות של הבלוג (אולי יותר, אבל סביר להניח שזה כי הן היו שקטות בחודש-חודשיים הראשונים) שאני זוכר עוד מינואר שעבר. שתיכן אדירות בהמון צורות שונות, תודה על כל הדרך הזו (אני לא עוזב, אל תדאגו. סתם בא לי לומר תודה).

ואם כבר אז כבר:

תשאלו שאלות וכאלה, אני אענה עליהן באחד מהפוסטים הבאים

אוהב אתכם וכאלה,

ג'ינג'ר אייל.

לפי איזשהו בלוג שהגיע בימים האחרונים למומלצים ("מתמכרת לאנשים" - דווקא הרבה יותר טוב ממה שמגיע למומלצים בדרך כלל), טים ברטון אמר פעם שאם, אי פעם, הרגשת את תחושב הבדידות הזו, של להיות לא שייך, היא לעולם לא תעזוב אותך. אתה יכול להיות שמח או מוצלח, אבל הדבר הזה עדיין נשאר איתך. כבר מלא זמן שאני רוצה לכתוב את הפוסט הזה (זה שרד בראש שלי לפחות שבועיים' שזה המון, אצל בן אדם כמוני, שמוותר מראש על לסדר את המחשבות שלו), ובזכות אווה (ככה כותבים?), כותבת הבלוג ההוא, אולי סוף סוף זה יקרה.

אם להמשיך באותה הנימה - דאגלס אדאמס (מה?! אין סיכוי שאתם לא מכירים את דאגלס אדאמס. כופרים) כתב במדריך הטרמפיסט לגלקסיה שבן האדם לעולם אינו חש בודד בחברת ברווז הגומי שלו. אולי אני צריך לקנות ברווז גומי, סתם בשביל הקטע? יש לי קטע משעשע עם ברווזי גומי כבר מלא זמן - אז אולי זה הזמן לקחת את מערכת היחסים הזו צעד אחד קדימה.

אז נתחיל, או משהו כזה?

שמע, אתה לא חייב, אבל פוסט וזה, לא אמרנו שאנחנו עושים רק פוסטים עם פואנטה?

אולי יש בזה משהו. בכול מקרה - 

לאחרונה אני חוזר להרגיש לא שייך. אני לא בטוח שזה רע, כי משהו בי קצת התגעגע לזה. הפעם הראשונה ששמתי לב שאני מרגי שאת התחושה הזו באופן תמידי הייתה בכיתה י', בערך. אולי בחופש הגדול שאחרי י'. אני קצת מתגעגע לתקופה הזו, כי הכול בה היה ממש, ממש רע, אז היה לי נחמד להבין שאני בן אדם שונה לגמרי ממה שחשבתי.

או שאולי ניקח את זה לכיוון אחר. כיוון קצת פחות קל להזדהות, אבל קצת יותר מעניין מבדידות קלישאתית של ילד בן 18. אני לא זוכר שום דבר שקרה לפני אמצע כיתה י'. קטע מגניב כזה. מדי פעם אני נזכר בסוג של פלאשבקים מוזרים, או כשאני ממש מתרכז - אבל חוץ מכמה אירועים מאוד משמעותיים, אני לא מצילח להיזכר בכלום. זה מצחיק, כי המחשבה הראשונה שלי הייתה שזה מרגיש כאילו איבדתי את כול הזיכרון הזה, ומישהו ניסה להזכיר לי איך זה היה דרך תמונות וסרטונים שלי.

הזיכרון הכי חזק שלי מ"העבר" הוא מגיל ארבע. הוא מאוד מעורפל, כיאה לזיכרון כול כך ותיק, אבל יש לי משפחה שערבה לאמת שבו.

אני, אחי, ואחותי ישבנו באוטו של סבא וסבתא. סבא נהג, ואני ישבתי בכיסא שמאחוריו. סבתא ישבה בכיסא שלימינו. נסענו בדרך מהבית של סבא וסבתא שברמת גן לבית שלנו - אני אפילו לא באמת זוכר איפה הוא היה אז; עברנו מלא בתים כשהיינו קטנים. בדרך מרמת גן, אולי חלקכם יודעים, נמצא בניין של חברת אלקו היי-טק. בזמנו, התנוסס שם החברה מעל לצומת מרומזרת, כך שהיה קשה לפספס: "ELCO HI-TECH", היה כתוב. אני לא בטוח אם הבניין עוד שם בכלל, ואם הוא עדיין של אותה החברה, אבל לכו תדעו.

כשעברנו בצומת המדוברת, עצרנו ממש בראש הטור, ויכולתי לראות את השלט.

"כתוב שם אלקו היי-טק, נכון, סבתא?" שאלתי, אם אני זוכר נכון.

"כן, ג'ינג'ולה," הוא ענתה לי, קצת מופתעת.

"אבל זה לק אמור להיות טק בסוף, כי זה עם סי אייץ'."

סבתא שלי כבר בכלל לא הבינה מאיפה הבאתי את זה, ושאלה מאיפה, לעזאזל (לא בביטוי הזה השתמשה, אני סבור), אני יודע את זה. ועניתי לה, בבטחון מלא, ש"אני חושב שיש לי די אן אי אחד אנגלי".

זה מצחיק, כי אימא שלי צוחקת על זה עד היום.

כשאני מספר את הסיפור הזה, אני תמיד חושב כמה קל לחשוב שאני מספר אותו כדי שאנשים יגידו איזה גאון מלידה אני, כי למדתי לקרוא אנגלית לבד בגיל ארבע, אבל זו לא הפואנטה. יש בינינו את ההבנה הזו, נכון?

שלכם, עם עוד הרבה זמן לשאלות,

ג'ינג'ר אייל.

עריכה: יואו, הנמשים האלה פשוט מושלמים.