|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בחורות יפות ורקורסיה
מחשבות רקורסיביות, קצת, אולי. או שאני סתם שואבת השראה מקריסה אינסופית.
קטעים,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ועננים
היום הייתי ב"עולמות" שהיה מאחורי הסינמטק בתל אביב (אם אתם לא מכירים, זה מין כנס כזה של אנשים שאוהבים מדע בדיוני ופנטזיה. זה נמצא בגוגל ושטויות). ראיתי מרחוק כמה אנשים שאני מכירה, אבל לא עשיתי מאמצים גדולים מדי כדי להיפגש איתם. עם חלק דיברתי, עם חלק לא. מישהי אחת שהפתיעה אותי (אפילו לא ראיתי אותה מתקרבת - הסטטי את מבטי הצדה לרגע, והיא הייתה שם, ובדיוק הסתכלה בכיוון שלי בדרך לאנשהו) הייתה חברה שחשבתי שהיא יחסית קרובה של אלה. החלפנו כמה מילים, היא שאלה אותי איך באוניברסיטה, אני שאלתי אותה איך בבית הספר, והיא אפילו חיבקה אותי. במהלך כל הכנס, עד לאותה הנקודה, הייתי מאוד פרנואיד, ותמיד חיפשתי - אולי גם היא שם, איפשהו בהמון. אלה, כמובן. ברגע שפגשתי את אותה חברה שלה, התחושה הנוראה הזו נגוזה לגמרי.
באקורד קצת שונה, לאחרונה אני מגלה שהמון אנשים שהייתי בטוחה שהם מאוד קרובים אליה (כי ככה היא הרגישה כלפיהם) לא מרגישים בדיוק אותו הדבר. מישהי שלומדת איתי לדוגמא, שאלה קראה לה ה"lesbian BFF" שלה, לא רואה בה הרבה מעבר לחברה רגילה. משום מה אני אפילו לא מרגישה אשמה שזה גורם לי להרגיש טוב. לא סתם "משום מה"; יש סיבה מאוד מוצקה ומאוד לגיטימית שנותנת לי את הלגיטימציה הזו, אבל אני פשוט לא רוצה לספר לכם.
אם התחלנו לצאת באפריל ונפרדנו בנובמבר, זה נותן לי שבעה חודשים להתגבר עליה, לא? לפי החישוב שלי, יש לי עד תקופת הבחינות הבאה.
בסלידה כללית מכל הקונספט הזה של עיניים,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ושנאה יוקדת
היום הייתי רוצה שתכירו את טלי. טלי היא בלוגרית שיש לי נטייה די מטומטמת ואכזרית לנגח פעם בכמה זמן, אבל הפעם בחרתי לא לעשות את זה, אלא להתייחס כאן לפוסט הזה שהיא פרסמה לפני יום-יומיים. כבר מזמן לא ניסיתי פשוט להתיישב ולכתוב פוסט, וכשהתחלתי לכתוב לפוסט שלה תגובה, שמתי לב שאני ממשיכה, וממשיכה, וממשיכה, ושכבר מזמן עברתי את מגבלת האורך לתגובה לפוסט.
אני חושבת שאת השנאה העצמית שלי אפשר להבין לעומק באמצעות סיפור של יום אחד בודד - היום בו יצאתי מהארון בפני אימא שלי. תוך כדי שיחה מאוד ארוכה, סיפרתי לה שלתקופה מסויימת הייתי חותכת את עצמי ברגליים. אחרי השיחה הדי משעממת של "את לא אשמה בזה, הייתי במקום ממש לא טוב שאני לא אחזור אליו," הבנתי שאני לא יכולה להבטיח לה את זה. נזכרתי שממש יומיים לפני השיחה שלנו, חשבתי על כמה אני מתגעגעת לתחושה של הדם שזורם על הרגליים, ושל הסבון שצורב את החתכים. בדרך כלל לא הייתי עושה יותר מאחד או שניים, אבל הייתי מקלפת את אלה של הלילה שעבר. לקלף פצעים זה מנהג שלי, בלי קשר לחתכים.
הפער הזה בין להבין מה זה היעדר אהבה עצמית לבין לא להבין הוא עצום. יכול להיות שהוא אפילו בלתי ניתן לגישור. אחת הסיבות שסיימתי את הקשר האחרון שלי היה התגובה של אלה לעובדה שפעם הייתי פוגעת בעצמי. היא לא ניסתה להבין, או לקבל, אלא פשוט נרתעה מזה. בבירור, היא הייתה מאלה שלא יכולים להבין אפילו קצת. מן הסתם לא נפרדנו רק בגלל זה. לצערי, אני לא יכולה לראות את עצמי נשארת או יוצאת ממערכת יחסים רק בגלל זה. זה די אכזרי מצדי, אבל הייתי רוצה להגיע למצב כזה.
מה שעצוב זה שהשנאה העצמית היא לא הבעיה האמתית. היא שם, והיא כואבת, אבל הבעיה היא בעיקר באי היכולת להפסיק אותה. המון פעמים מצאתי את עצמי חושבת את המחשבה "טוב, בסדר, תכעסי על עצמך קצת ותמשיכי הלאה," אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום לעצמי להאמין שיש בה שמץ של אמת. כבר קרה לי שהסתכלתי במראה ולא תיעבתי את מה שראיתי - ידעתי שיבואו אלי רגעים טובים יותר מאלה שעוברים עלי באותו הרגע, אבל ידעתי גם שהם לא יפסיקו לחזור. באיזשהו מקום, כרגע, אני חושבת שכבר השלמתי עם השנאה הזו.
כשאני חושבת על זה, החתכים הם דוגמא גרועה, כי אתם לא מבינים באמת מה עומד מאחוריהם. תאמינו או לא, אבל החתכים מביאים הרבה יותר תועלת מנזק (לפחות כל עוד אף אחד לא רואה אותם). כשהתחלתי לחתוך, זה היה מתוך סקרנות. אני די בטוחה שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל ניחא, זו לא תהיה הפעם הראשונה בה אחזור על עצמי. בשורה התחתונה, חתכתי את עצמי כי זה כיף. לא "כיף" מופשט של להרגיש קיימת, או של לקחת שליטה, אלא סוג די מטומטם של כיף. כשכואב לנו, הגוף מנסה לעשות הפוך, וגורם לנו להרגיש טוב פיזית. בדרך כלל זה לא מספיק בשביל לגרום לנו ממש להרגיש טוב, אבל בתור מישהי שכל הילדות קילפה עצמה חתיכות עור מהרגליים, הכאב של חתך חלק ונקי, אפילו לא שטחי מדי, הוא כלום. הוא מתגמד לעומת העונג שבתחושה של הדם שמפעפע החוצה בפתח שמרגיש קטן הרבה יותר מדי.
הפסקתי כי הרגשתי שאני מתמכרת. הייתי עושה את הכל מאוד נקי ומאוד מסודר, והפסקתי אחרי פעם אחת בה חתכתי טיפה עמוק מדי. לא היה נזק של ממש, אבל זה כאב יותר מבדרך כלל, וממש נלחמתי כדי להתעלם מהכאב. תוך כדי המקלחת שאחרי, כששטפתי את החתך, שמתי לב שהסבון שמחליק עליו לא מרגיש אותו הדבר. אז הבנתי שהגזמתי, ואם אני רוצה להמשיך, אני צריכה להיזהר. לא רציתי להיזהר, אז פשוט הפסקתי. לפני כמה חודשים נתקפתי געגוע ממש חזק לתחושה ההיא, אבל פתאום הבנתי שאין לי איך לעשות את זה. אני גרה בדירה עם שותפים, ואין שום ארון קטן עם ארגז כלים לשים בו סכין יפנית.
הסיבה שאני מקשרת את החתכים לשנאה העצמית שלי בקשר כל כך חזק, למרות שאני מסבירה שוב ושוב שאין אחד, היא שהם הדרך הכי יעילה שאני מכירה להתמודד איתה. להיפטר ממנה אי אפשר, אבל למשוך אותה אל מתחת לקו המים אני מצליחה לנסות. היופי שבתחושה הוא ההצפה. במשך כמה שעות אחרי שהדם נקרש, אפשר להקדיש את כל האנרגיה ששמורה להתמודדות עם עצמך להרגעה של האקסטזה. עד שהחתך מפסיק לכאוב, את פועלת במנגנון פגע או ברח מוזר, שלא מתקשר נכון לשום סיטואציה. פתאום אין מספיק אנרגיה לשנאה עצמית, והיא שוקעת, נחנקת מהמיצים של עצמה. כמובן שהיא אף פעם לא מתה, אבל לוקח לה זמן לחזור. אני מרגישה זקנה כשאני אומרת שהכי קשה זה בלילה. לא קל לי ללכת לישון, כי אני מפחדת מחלומות. ההשלכה המיידית של זה היא להתחיל לרדת על עצמי. זה מאוד קל, כשאת יצירתית מספיק.
כשנפרדתי מאלה (הערה קטנה לעצמי: את מדברת עליה המון, כנראה עוד לא התגברת עליה לגמרי), אחת המחשבות שליוו אותי לאורך רוב שעות היום הייתה "את תישארי לבד לתמיד, כי יש לך הרבה יותר מדי קריטריונים." בדרך כלל זו מחשבה שהצלחתי להתנער ממנה, כי הנה, כבר יצאתי עם שתי בחורות שכל אחת מהן עונה בערך על שניים או שלושה מהקריטריונים שלי, מתוך אינספור. אחרי אלה הבנתי שאני הרבה יותר בררנית ממה שאני מסוגלת להרשות לעצמי. עם הראשונה (עוד לא חשבתי על שם - יש למישהו הצעות?) לא הייתה לי הבעיה הזו, כי אני הייתי זו ששומרת עליה - זו ששם כדי שזה לא יקרה. עד שהתחלתי לצאת עם אלה, הייתי בטוחה שבני אדם באים לעולם שבורים כמוני. עצם הרעיון שיש אנשים שהשנאה שלהם כלפי עצמם לא מורגשת ברמה כלשהי (או אפילו, אולי, שוד ושבר, לא קיימת) נראה לי מופרך מהיסוד.
יש לי עוד המון מה לכתוב, אבל נמאס לי לנסות להוציא את זה החוצה, אז אני אפסיק את זה כאן.
tl;dr אני מטומטמת ששונאת את עצמה,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ויום מספר עשרים ושלוש
פאק, מאיפה להתחיל את זה?
בראש שלי אני ילדה ג'ינג'ית מוצפת בנמשים, קטנה ושברירית, עם עיניים כחולות ושפתיים דקיקות ובהירות.
אני ממש מתרחקת מכמה אנשים שהכרתי בלימודים ואני מחשיבה חברים מאוד טובים, ולמען האמת, אני די נהנית מזה.
הרעיון של סקס בין גבר לאישה גורם לי לרצות להקיא קצת מבפנים.
הבטחתי לחבר ממש טוב להתחיל טיפול אצל פסיכולוג לפני די הרבה זמן, אבל רק עכשיו התחלתי לגשת לזה.
אני מפחדת פחד מוות מהמון דברים, ואני מתחילה לחשוב שזה בעיקר כי אני לא מכירה הרבה דרכים אחרות להגיב לדברים.
נדמה לי שאני חוזרת לתקופה ההיא שבה הייתי מתאהבת בחברה אקראית שלי פעם בכמה זמן, ואז מדחיקה את זה עד שזה מתפוצץ.
רוב הזמן אני פועלת תחת ההנחה שרוב האנשים הרבה, הרבה פחות חכמים ממני. זה עובד כמעט כל הזמן.
כשיצאתי מהארון בפני אימא שלי, סיפרתי לה שהייתי חותכת פעם, ושיקרתי לה כשאמרתי שאני במקום אחר עכשיו.
הבן אדם הבא שאני רוצה לדבר איתו על הטראנסיות הוא אח שלי, אבל אין לי מושג מאיפה להתחיל לדבר איתו על זה.
אני חושבת שאני מאוהבת, נכון לעכשיו. מישהי שאני לומדת איתה. לא ראיתי אותה מאז יום חמישי, בערך, ונראה לי שאני משתגעת.
לפני שהחלטתי ללכת לעתודה ברפואה, חשבתי להשתחרר על נפשי וללכת ללמוד פיזיקה באוניברסיטה.
אני די בטוחה שאם הייתי מצליחה לחשוב על עוד סיבה אחת לבחור במסלול השני, הייתי עושה את זה.
הדבר שהכי מדאיג אותי בנוגע לחיים שלי, נכון לעכשיו, זה שסביר מאוד להניח שאף פעם לא יצא לי לעבוד בתור מלצרית.
לא ראיתי את האקסית האחרונה שלי אפילו פעם אחת מאז שנפרדנו, וזה עושה לי ממש רע.
הסיבה שזה עושה לי ממש רע היא הסיכוי הקטן שאולי היא מתמודדת עם הפרידה הזו פחות טוב ממני.
בא לי למות, כרגיל,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ורמה בסיסית של תסכול
קראו לי אליטיסט, קראו לי מתנשא, קראו לי מיזנתרופ; אפילו אסכים שתקראו לי אידיוט, כי נמאס לי לשמוע את עצמי אומר את זה, אבל לאחרונה יוצא לי להסתכל על המומלצים של ישראבלוג יותר ויותר, ושמתי לב למשהו מטריד: כמעט אף פעם לא תמצאו שם פוסט שכתוב טוב. התזמון שלי אידיוטי, כמובן, כי ממש ברגע זה מתנוססים בראש דף הבית שני פוסטים שכתובים בצורה נפלאה ( כאן ו כאן). רצו אלות האירוניה ואחד הפוסטים המדוברים מביע דעה שנדמית הפוכה לשלי (לטעמי, אגב, הוא כתוב מעט טוב יותר מהפוסט השני, אבל זה לא מאוד רלוונטי).
אני לא מדבר על איכות התוכן, חשוב לציין. איכות התוכן היא משהו שאני לא מתעסק בו כמעט אף פעם. כבר קרה לי שקראתי שיר שמדבר על איש שהולך לסופר ולוקח לחם מהמדף והערכתי אותו יותר משהערכתי ספר עם רעיון עמוק ומעניין. אז מה הקטע, אתם שואלים? הקטע הוא התבטאות.התבטאות? כאן נכנס לתמונה אל (ההוא מהלינק הראשון).
אותו אל (אני מנחש לפי הכינוי - אתם חושבים שככה קוראים לו?) הוא חסיד גדול של אידאולוגיית ה"כול אחד אחראי על הפסיקים של עצמו", שגורסת כי "לכול אחד יש סגנון כתיבה משל עצמו, והפיסוק הוא חלק מזה". אז זוכרים שאמרתי שהדעה שלו נדמית לאחת ההפוכה משלי? פה אנחנו חוזרים לזה: ה'אידאולוגיה' שלי בכול הנוגע לסימני פיסוק היא שבאמת, כול אחד אחראי על הפסיקים של עצמו. בדיוק באותה המידה בה כול אחד אחראי על איך שהוא מתלבש, איך שהוא מדבר ואיך שהוא מתנהג.
(זהירות, פה הוא מתחיל להיות אליטיסט, מתנשא וכול שאר הדברים האלה)
אבל פה הקאטש. אני אתן דוגמא פרקטית, שנתקלתי בה ממש בדף הפייסבוק שלי לפני מספר ימים. בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, פורסמה בעיתון "הארץ" מודעת פרסומת מטעם... שקר כלשהו, שמבהירה לציבור הרחב למה חלק מהאנשים מרכינים ראשם בעת הצפירה. לדברי הקופירייטר: "כשמשתמט מרכין את הראש בצפירה זה מבושה.". בעקבות כרזה זו, מישהו שאני לא מכיר פרסם פרודיה שמבהירה אף יותר טוב מהם מניעיהם של המשתמטים: "כשמשתמט מרכין ראש בצפירה זה כי הוא בדיוק מסתכל על אוגר חמוד שעובר מתחתיו". כדי לשתף ולהראות שגם אני חושב שהמודעה הראשונה מבזה את יום הזיכרון (שלא אתחיל אפילו לפרט את דעתי עליו, כי זה לא הנושא בכלל), פרסמתי את הפרודיה גם בדף הפייסבוק שלי, וכמה אובר-פטריוטים אידיוטים שמשום מה שמרתי ברשימת החברים בפייסבוק שלי הגיבו תגובות שמתאכזבות ממני ומהזלזול שאני מפגין, לדברם.
(פה הוא חוזר לנושא המקורי - עדיין בנימה אליטיסטית, משהו)
אחרי שהגבתי במתינות יחסית, והבהרתי שאני צודק, חבר טוב שלי ראה את השיתוף המדובר והחליט להגיב בבוטות כמעט יוצאת דופן. אני מלא ודאות כי אם אותם אובר-פטריוטים היו מגיבים לו, זה היה בצורה הרבה יותר פיזית וגרפית מבתגובה בפייסבוק. איך, אתם שואלים, זה קשור לסימני פיסוק? אני מגיע לזה ממש עכשיו. אותו חבר, בואו נקרא לו רון, בחר להגיב בצורה בוטה, כמעט נלעגת, אבל כמו שאמרתי, כול אחד אחראי על איך שהוא מתנהג. אני, לצורך העניין, בתור מישהו שמכיר אותו ומבין את הלך המחשבה שלו, מסוגל לראות דרך הבוטות, ואפילו להעריך אותה. לעומתי, כול אדם אחר, כמעט, היה נגעל מהבוטות המבחילה ומתעלם מהתוכן.
אני אומר דבר פשוט - העיקר הוא שיבינו אותך, בלי להתאמץ מעבר לרצוי. אסתטיקה היא ערך עליון - אולי הערך היחיד שבאמת שווה משהו, אם תשאלו אותי. כול השאר הם לא אלא גחמות בסיסיות. כשז'וזה סאראמגו כותב בלי מירכאות, הוא כותב נפלא. מירכאות, יש יחשבו, יוכלו לשפר, אבל הן לא חייבות להיות שם. הפסיקים שלו מסוגלים להעביר את אותו הרעיון באותה הצלילות - אז למה צריך מעבר לזה?
פה עוד קאטש: כשז'וזה עושה זאת, הוא יודע, לפחות ברמה בסיסית, מה הוא עושה. הוא מכיר את סימני הפיסוק שלו ויודע לשלוט בהם. היופי בלכתוב בצורה מקורית גם ברמת הדקדוק הלשוני הוא כשהסימנים נמצאים במקום, גם אם הוא לא מקומם הטבעי. יכול להיות שזה לא פשוט כמו שזה נדמה לי, בתור מישהו שיודע, אבל אני פשוט לא מוכן להיכנע להנחה לפיה אין מספיק אנשים מוכשרים שיודעים לכתוב כדי שבמומלצים תהייה רמה מסויימת של יכולת כתיבה.
תסתכלו קצת על הרשימה משמאל - יש שם דברים מדהימים.
באהבה, גם אם אני מתנשא,
ג'ינג'ר אייל.
עריכת מומלצים, או משהו כזה:
אז אתם בטח חושבים שאני הולך לערוך, ולומר תודה למי שהמליץ, ודברים כאלה, כי "עריכת מומלצים" עם הדגשה והכול, אבל לא. במקום זה, אני הולך לקשר אתכם לשלושה בלוגים שאני ממליץ עליהם ממעמקי ליבי:
בעיות העוסקות בפרמידה - שנכתב על ידי מר שמידט היקר. בלוג מקסים שנכתב בשנינות יתרה. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי בלי מילים אל מולו, שזה חבל, כי ממש בא לי להגיב תגובה ששווה משהו, וזה לא הולך. לא נורא, שמידט מגניב מספיק וכאלה, הוא לא צריך תגובות של ג'ינג'ים. הוא גם הגיע כבר למומלצים פעם אחת.
I Wish I Were Gay, Just to Piss Off The Homophobs - שנכתב על ידי Mrs. Robinson 69 המקסימה. היא פשוט כזו מקסימה ומושלמת וזה. אתם לא תבינו כלום, אבל זה אחד הבלוגים היותר טובים שתצליחו למצוא, לפחות בישראבלוג. נסו בעצמכם. אם היא הגיעה למומלצים, היא לא סיפרה לי על זה.
את זולה כמו שוק הפשפשים - שנכתב על ידי Khajiit הממש מגניבה. הגיעה למומלצים כבר כמה פעמים, לפי מה שאני יודע. ברשימת הפוסטים המומלצים שלי שמשמאלכם יש כמה פוסטים שלה, ביחד עם אחד של שמידט. "כמו הצרפתים" הוא אחד השירים הכי טובים שקראתי לאחרונה, ואולי אפילו אי פעם.
ואחרי שנתתי במה לשלושת הבלוגים המדהימים האלה, שדורשים, באיכות שלהם, לקבל עוד תשומת לב, אני אכתוב משהו קטן על זה שהגעתי למומלצים, כדי לא להיות סתם כזה:
אני אתחיל ואומר שלהיות במומלצים זה לא משהו שאני מאוד רוצה. אני לא מתנגד לזה, מן הסתם, אבל אם היו נותנים לי את האפשרות לבחור, כנראה שהייתי בוחר להסתפק בתגובות שאני מקבל בדרך כלל (לא מעט, לכול הדעות, חשוב לציין). אני כותב בבלוג הזה דברים שאני מחשיב מאוד אישיים, ויש מעט מאוד חברים שלי שמכירים את הבלוג שלי (אחרי שגיליתי לעוד מישהו ממש היום, זה יוצא ארבעה וחצי. Gold Fish, אם אתה קורא את זה, אתה החצי, פשוט לא יכולתי לומר לך מי אני בטלפון, כי זה הרגיש לי לא נכון. אם אתה לא קורא את זה, אתה הבא בתור, סתם כי בא לי לציין את זה) - לא הייתי רוצה שחברים שלי יגלו עלי דברים ממקור שני, כי זה מרגיש לא נעים ולא אנושי.
חוץ מזה, דווקא נחמד לי להתפרסם. אני זונת צומי לגמרי, אז אני לא סובל מזה יותר מדי. סתם, זה לא יהיה כיף אם מישהו ייתקל בבלוג שלי בטעות, אבל מעבר לזה, זה נחמד. את הדעה שלי בנוגע למומלצים כמועדון אקסקלוסיבי כזה או אחר כבר הבעתי (בלי קשר לזה שכשאני ממלית על פוסט אני כותב "זה יותר טוב מהחרא הרגיל של המומלצים"), אז מיותר להעכיר את האווירה.
פעמיים כי טוב,
ג'ינג'ר אייל, שחש את עצמו אלוהים, כי בדיוק היה יום שלישי היום, ואפילו שהוא אתאיסט.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ינג'ר