ברוכים הבאים לבלוג

פרק 38 – סוף דבר .

"כדאי שתלך עכשיו ."

3 מילים שצורבות כמו אש . 3 מילים שהעלו הבעת תמיהה בפניו של פיטר .

"מה ?" הוא שאל בלחש , במין צרידות .

חייכתי אליו חיוך שקט ועצוב .

פתאום הבנתי שאולי את האגרטל כן אפשר לתקן .

אבל הדבק צריך להיות ממש חזק .

"אני לא מבין , מלודי . אני אוהב אותך ."

"גם אני אותך ." חשבתי לרגע והמשכתי "וזו בדיוק הבעיה ."

הרחקתי את גופי מגופו של פיטר . אבל לא בלי מאמץ . זה היה קשה .

אבל פתאום לא הקשבתי ללב . הקשבתי לראש.

והראש אמר שזה לא טוב . שזה לא נכון . שמה שקורה פה – אסור .

"אני לא רואה מה הבעיה בשני אנשים שאוהבים זה את זה ."

הסתכלתי בפניו של פיטר . כל דבר בו יפה .

כל דבר בו מושלם , עדין , חם , מזמין . אבל הראש לא נתן לי מנוחה .

"אני לא יכולה להיות איתך , פיטר , מהסיבה הפשוטה שאתה תפגע בי כל פעם מחדש ."

חייכתי בעצבות . צחקתי קצת .

"לפגוע בך ? למה שארצה לפגוע בך ? מעולם לא רציתי !"

"שששש..." לחשתי . ניסיתי להרגיע אותו . הוא היה עצבני ומתוח עכשיו .

המבט בעיניו היה שבור ואם זאת גם רצחני .

"אתה אומר את זה כל פעם מחדש ," אני מסבירה "אבל תמיד בסוף זה קורה .."

"מלודי אני לא –"

"פיטר בבקשה לך ."

קטעתי את דבריו בעוד שלוש מילים בצרבו בליבי כמו אש .

אבל גרמו לראשי לקפוץ משמחה .

כעסתי על עצמי קצת , אבל פתאום הרגשתי שנכון ללכת בעקבות הראש . שהוא יודע טוב יותר . שהוא יודע שיהיה לי עתיד טוב יותר .

אני מקווה .

"לך ." אמרתי שוב . ראיתי איך המילים מחלחלות בתוכו ושוברות את עצמותיו . פתאום הוא כאילו היה שקוף .

ידעתי שאני אשמה . רציתי לרוץ אליו , להיצמד שוב ולהגיד "סתם עבדתי עליך !" .

אבל עצרתי את עצמי . חרקתי שיניים .

כשאני חושבת על זה , זה נכון . אני אוהבת את פיטר , אני רוצה אותו נואשות .

הוא סמים בשבילי , אלכוהול משכר וטעים .

אבל איך אפשר כשאני עדיין , במקום מסוים , לא סומכת עליו שלא יגרום לי לבכות שוב ?

שלא יגרום לי ליפול על הרצפה בכאב – שוב ?

ועכשיו אני מבינה שזה בסדר , שזה נכון .

שעכשיו יכאב , אבל אחר כך זה יעבור . שיהיה בסדר , שהכאב לא יהרוג אותי לגמרי .

"את באמת רוצה שאלך , מלודי ? אם זה מה שאת רוצה , אני אסתובב ואלך . לעולם לא תראי אותי יותר . אעשה כל מה שתבקשי , אני אוהב אותך .

אבל.. האם את בטוחה ?"

הנהנתי בשקט . הוא התקרב אלי , נישק אותי במצח הסתובב ויצא מבית המלון .

בחוץ שמעתי גשם יורד וברקים .

שמעתי צעדים מאחורי . זה היה גיא .

"תיכנסי , מהר ."

"מה קרה ?"

"עכשיו הודיעו בחדשות , סופת הוריקן מתקרבת . חייבים להישאר בפנים ."

17 שנים אחר כך

"זה האייפד שלי . תחזיר לי אותו ."

בן הסתובב אל מילי והוציא לה לשון .

"בן, תחזיר את זה עכשיו ! אתה תשבור אותו ! אתה קטן מדי בשביל לשחק איתו !"

"בן לא קטן . בן גדול גדול ."

ג'ון בדיוק נכנס הביתה כשאמר , "שומעים אתכם מהכניסה לבניין ."

הוא חייך אלינו ונכנס לבפנים . הוא נשק לי על הלחי ואריאל גיחכה .

"איכס " היא מלמלה .

הוא נתן נשיקה לארבעת הילדים שנראים בדיוק כמוהו – אבל את השיער הג'ינג'י והעיניים הירוקות קיבלו ממני .

"בן , מה אתה עושה עם האייפד של מילי ?"

"בן לוצה לשחק אייפד של מימי !"

"מי – לי ! עם ל' ." היא אמרה .

"תהיי סבלנית איתו , מילי . הוא בסך הכל בן 3 ." הזכרתי לבת הבכורה בת ה-15 המאוד לא סבלנית שלי .

"אמא, הוא ישבור לי את האייפד . רק קיבלתי אותו לפני חודש ."

"וזה ממש לא פייר שהיא קיבלה ! גם אני גם אני גם אני רוצה !" טום התחיל לצווח .

"כבר דיברנו על זה ," ג'ון נאנח . "כשתגדל תקבל גם אתה."

אריאל אמרה ,"הוא בן 7 , זה לא כזה קטן ."

"ואת בת 10 , חתיכת צוציקית שמנה , אכלת לי את כל העוגיות היום בבוקר ."

"מילי, די ." אמרתי.

היא נאנחה , חטפה בכח את האייפד מבן והתיישבה ב"טראח" על הספה .

ג'ון התיישב על הכורסא , בן טיפס עליי , טום לידי , ואריאל בינו לבין מילי .

אריאל הדליקה את הטלוויזיה על החדשות ומיד העבירה לערוץ הסרטים .

"חכי רגע ." ג'ון אמר ."תחזירי לחדשות ."

אריאל נאנחה והוציאה לשון . היא זרקה לו את השלט ונשענה אחורה על הספה .

בן הושיט יד ואמר "אני לוצה ללחוץ ."

ג'ון חייך אליו ואלי והעביר לו את השלט . הוא תפס אותו בידו הקטנה ואמר לי "אמא עוזלת לי."

"תמיד תמיד ." לקחתי את האצבע של ידו השנייה והנחתי אותה על הספרה 1 ואז 0.

הערוץ עבר מייד לחדשות . בן היה מאושר שהצליח ונישקתי אותו על הלחי .

"וווווואאווו ! תראו את ההוריקן הזה ." טום צעק . תמיד הייתה לו חיבה לדברים גדולים והרסניים . ובעוד בני המשפחה האהובה שלי נדהמו מתופעת הטבע , בחדשות הזכירו את היום בו לפני 17 שנה הוריקן ענקי הכה בניו יורק .

"היום, כידוע לכל תושבי אמריקה , הוריקן הרס והשמיד כל מה שעמד בדרכו , בניו יורק סיטי."

תמונות נוספות על ההוריקן ובניינים מתעופפים הוצגו על המסך ואז נאמרו כמה מהשמות של הנספים באסון .

"בן מפחד ." מילי אמרה .

ג'ון העביר את מבטו אל בן הקטן ואמר "אתה לא מפחד , נכון גבר ?"

הוא קרץ אליו ובן חייך .

"אפשר להעביר כבר ?" התרגזה אריאל .

"כן , חדשות זה משעמם ." טום הסכים .

עזרתי לבן ללחוץ על הספרות 1 ו-3 והתחלנו לצפות באיזה סרט שנקרא "להתאהב ברומא."

יום שלישי הוא היום האהוב עלי בשבוע . ג'ון חוזר מהעבודה יחסית מוקדם וכל הילדים נמצאים באותם שעות בבית . אני חוזרת מבית הספר לצילום בשעות סבירות , עכשיו כשהעלו אותי לדרגת סגנית מנהלת ואני עובדת הרבה מהבית – וכולנו יושבים לראות סרט בסלון .

בעוד כולנו צופים בסרט , אני לא כל כך מרוכזת .

הזיכרונות צפים בי . אני נזכרת באותו היום בו גיא אמר לי להיכנס בחזרה לאולם , כי הוריקן מתקרב .. אני זוכרת שפחדתי נורא . לא על עצמי , או על הקרובים לי .

אלא לאדם שיצא לפני כמה דקות החוצה .

ובעקבות כמה ימים החששות שלי התאמתו ..

לעולם לא אוכל לשכוח .

אבל יש לי בעל שאוהב אותי , וארבע ילדים מדהימים בסך הכל , יש לי חיים טובים