ברוכים הבאים לבלוג

פרק 8 השבוע האחרון היה השבוע המטורף ביותר בחיי .

 מבדיקות בבית החולים עם תכלת , אולטרסאונד , בדיקות דם ובדיקות שתן – עד לטלפונים , הודעות , הודעות קוליות , הודעות בפייסבוק , סקייפ ועוד מיליון דברים שבהם שגיא סינן את כולנו .

הדברים כמובן נעשו קלים יותר כשאני ומורן הלכנו עם תכלת ועזרנו לה לספר להורים שלה .

 הם קיבלו את זה בהבנה וכשהיא אמרה שהיא מתכוונת לעשות הפלה הם תמכו בה לגמרי . אמא שלה ושתי האחיות הגדולות שלה התחילו ללכת איתה לבדיקות אז לנו התפנה קצת זמן וידענו שתכלת בידיים טובות .

שגיא היה סיפור אחר לגמרי . לא משנה כמה ניסינו , הוא פשוט לא ענה .

יום אחד איתי הציע שנתקשר לאח הגדול של שגיא . הוא צלצל אליו והוא ענה לנו . אמרנו לו הכל , שתכלת סיפרה להורים שלה , שהיא מתגעגעת אליו ושהיא שונאת את עצמה על זה שלא נזהרו יותר .

 הוא רק אמר ששגיא לא יוצא מהחדר . רק לאכול ולשירותים ולמקלחת – וגם זה בקושי כי בשל העובדה שהוא שוכב בדיכאון על המיטה הוא לא מוציא שום אנרגיה .

איתי אמר לו שתכלת עומדת לעבור הפלה ושהכל יסתיים בקרוב מאד . אח של שגיא שתק . "זה משנה דברים.." הוא אמר .

למרות כל השבוע המטורף הזה , אף פחד או ציפייה או רגש ממנו לא משתווים למה שעובר על כולנו עכשיו . הצלצול עומד להישמע בעוד כמה דקות והשיעור הראשון יתחיל . ואיתו – הניתוח של תכלת . ההפלה . כולנו רצינו להיות איתה שם בבית החולים , לתמוך בה . אבל מכיוון שאבא שלה ביקש שלא נספר להורים שלנו או למישהו מבית הספר , לאף אחד מאיתנו אין דרך להסביר להורים שלו למה הוא לא הולך לבית הספר ונוסע לבית חולים במקום . הצלצול נשמע . לא רציתי להיכנס לשיעור , רציתי להיות צמודה לטלפון , לחכות לצלצול מההורים של תכלת , או מהאחיות הגדולות שלה שנמצאים איתה בבית החולים . ידעתי שהניתוח צריך להתחיל בכל רגע . מישהו נגע לי בכתף והסתובבתי .

"היי עידו ." "היי מיטר . יהיה בסדר , טוב ?" הנהנתי קצרות . מישהו מקבוצת הכדורסל של עידו קרא לו והוא אמר לי "תיכנסי , אני בטוח שהם יודיעו לנו מה קורה בהמשך." הלכתי עם שי ודנה אל תוך הכיתה וערן חיכה לי בפתח . הוא חיבק אותי חזק ועמדנו כמה רגעים ככה עד שהמורה נכנס .

בשיעור דעתי הייתה מוסחת . כן , ממש מה שאני יכולה להתרכז בו זה מתמטיקה . הסתכלתי על שי . המבט בעיניים שלה היה מטורף , ואני נשבעת שיכולתי לשמוע את דפיקות הלב שלה ואת הנשימה המהירה והלחוצה . באמצע השיעור המורה שם לב כנראה לשי ושאל אותה אם הכל בסדר . היא התחילה לבכות ופרצה החוצה מהכיתה בריצה . היו כמה רגעים של שקט . דנה משכה בשיעור שלי מהשולחן האחורי וסימנה לי לצאת אליה . הסתכלתי על המורה והוא כאילו הבין – הנהן ויצאתי החוצה . שנייה לפני שסגרתי את הדלת עיניו של ערן לכדו את מבטי . הן היו מנחמות אבל מודאגות . לרגע היססתי בלי לדעת למה . ואז טרקתי את הדלת ויצאתי לחפש את שי . אם הייתי שי , לאן הייתי הולכת ? וידעתי את התשובה כמובן .

חממת בית הספר . בחודש הראשון של כיתה ז' , נכנסה מישהי לכיתה וסיפרה לנו על החממה של בית הספר . היא סיפרה שהיא הגננת הראשית שם ושהיא באה לאסוף מתנדבים שיעבדו במשמרות אחרי בית הספר בחממה , וכמובן שתהייה העלאה בציון בתעודה . אף אחד לא הצביע , מלבד ילד אחד .

 שגיא בן יצהר , הילד שעד אותו היום שי בכלל לא ידעה שהוא קיים בשכבה שלנו . אני לא יודעת איך היא קלטה שהיא אוהבת אותו ומרגישה משהו אליו בתוך שתי שניות , אבל ברגע ששי קלטה אותו היא הרימה את האצבע גם . כמובן שבעקבות כך שאחת הילדות הכי מקובלות בשכבה הרימו יד , עוד 10 ילדים לפחות הרימו יד .

וביניהם , תכלת . הילדה שנחשבת הכי חננה ונלעגת בשכבה . מכיוון שמסתבר שאף אחד בשכבה לא התנדב , לקחו כמעט את כולם . ביניהם – שגיא , שי ותכלת . לקחו אותם מחוץ לכיתה כדי לעשות להם הדרכה ושמתי לב שתכלת מנסה להידבק לשגיא אבל כמובן שאותו כבשה שי . באותו הערב שי התקשרה אלי מאושרת . כששאלתי אותה מה קרה היא אמרה : "לא משנה מה , לנצח נצחים , החממה של בית הספר תהייה המקום הכי חשוב לי בעולם . המקום שבו אני ושגיא דיברנו לראשונה ."

כשהלכתי לשם מצאתי אותה , יושבת ומכונסת בתוך עצמה . בוכה . התיישבתי לידה ועטפתי אותה בזרועותיי .

לשתינו לא היה אכפת שאנחנו יושבות על האדמה , בין הצמחים .

הדמעות זלגו גם ממני . איך אפשר שלא ? זה מה שכולנו רוצים עכשיו , לבכות . "שי , מה קרה ?" שאלתי לבסוף . "אני כל כך מבולבלת " היא אמרה , "איך אפשר לחיות עם עצמך כשאת מצד אחד שמחה על זה שהאדם שאת מאוהבת בו כבר כל כך הרבה זמן שוב פנוי , ומצד שני את שונאת את עצמך על זה שאת בכלל שמחה , כי החברה שלו כזאת מסכנה ?"