בועון שוכבת על המיטה בתחתונים וגופייה שחורים.
הראש למטה והרגליים חצי באוויר.
בועון מפריחה בועות סבון שקופות לתוך חלל החדר ורואה איך המאוורר שואב אותן ומנפץ אותן.
בועון רוצה לישון ולא נרדמת.
רוצה לאכול ואין לה תיאבון.
לקחה כבר שניים אופטלגין והכאב המחורבן שבא לבקר מפעם לפעם לא מפסיק.
בועון מתגעגעת לימים שסתם חיוך של אבא בבוקר פשוט היה גורם לה להיות מאושרת לכל היום.
ואבא כבר כמעט לא מחייך.
ובועון מתגעגעת.
בועון רוצה להיות ילדה.
לא רוצה לגדול.
רוצה ללקות בתסמונת פיטר-פן חריפה ביותר שתשלח אותה לחבק בובת פרווה ולראות "סינדרלה" ולהאמין בפיות ובמכשפות.
בועון רוצה לשבת ליד אבא על הספה ולראות טלוויזיה כמו פעם.
אפילו סתם לשבת כל אחד בכורסא שלו ולקרוא ספרים או לריב על השלט.
בועון מתגעגעת.
ועכשיו, מתוך בחירה, אין לה טלוויזיה.
אז אין שלט לריב עליו.
והיא כבר לא גרה עם אבא.
אז אין לשבת עם אבא סתם בסלון.
וגם ככה בערך אחרי 20 שניות היא תצא לעשן או לאכול או לבכות.
בועון מתגעגעת.
======================================
תחושה לא אופיינית של תמימות נחתה על בועון.
מה קרה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
