השבוע נפלה עלי ההבנה, כמה טוב לי כאן לעומת המקום הקודם שהייתי בו.
על פניו זה אותו הדבר בערך, דירת חדר, קיבוץ.
יש צעירים, יש קיבוצניקים.
אבל משהו פה כל כך אמיתי. אני מרגישה בבית.
אולי זה מפני שהמקום נמצא באותו אזור כמו בית ילדותי
ואולי המקום פשוט נכון לי, האנשים נכונים לי והעיסוק נכון לי.
אני גרה לבד עם החתולה,
יש לי שכנים מקסימים שכבר אחרי חודש אני מרגישה בנוח לשבת איתם בחוץ ולדבר חופשי
האחד בן 50+ והשניה בת כמעט 30
זה מרגיש לי קשר הרבה יותר טבעי מאשר עם הסובבים אותי בקיבוץ הקודם,
שם הייתי בחברת בני גילי פחות או יותר, לא ממש הרגשתי שייכת,
מה גם שהיינו תקועים אחד עם השני כמעט 24 שעות ביממה.
סיוט.
♥♥♥
שקט פה,
אני נמצאת בלב הקיבוץ והכל רגוע.
רוח קרירה ואווירה של סתיו מגיעה לבקר בשעות הערב.
הדשא פרוש בין דירתי לבין השביל המוביל לחדר האכול.
כל יום, בשעה שהשמש נחבאת מאחורי העצים הגדולים והדשא כולו מוצל אני יוצאת,
משקה את צמחי התה, לאחר מכן יושבת מעט בתוך כל הירוק ומקשיבה לציפורים.
שלווה אמיתית.
♥ Topsy Kretts ♥