אני כבר תקופה ארוכה מתלוננת או חושבת לעצמי ולפעמים גם עם אחרים על כך שאני לא מוצאת מישהו שמצליח להבין אותי ולראות אותי כמו שאני.
ועכשיו, כאן במדבר, נווה מדבר אמיתי וירוק, שלווה ורק אמת, דרכנו נפגשו, אחרי ששבית אותי בקסמך כמו שרק אתה יכול, אמרת לי מילים, מילים שלא היו לי ותיארו בדיוק את מה שהרגשתי וחשבתי, פשוט ראית אותי, ראית והרגשת, כמו שאף אחד לא ראה.
אני נמצאת כאן, כאן ועכשיו, לא יודעת מה יהיה מחר, לא יודעת מה יהיה עוד שעה. לא בונה מגדלים, רק שמחה, שמחה ומאושרת, מאושרת שלרגע אחד מישהו ראה אותי באמת.
♥♥♥
נכתב יום אחרי הקטע הקודם. והיום? היום אני קצת שמחה וקצת מפחדת. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, להתחבר ככה? לרצות ככה מישהו? זה מסוכן לי. זה מסוכן לי וזה טוב לי וזה מפחיד. אני רוצה שזה ילך לאנשהו, יתקדם. אבל אני גם רוצה לא לבנות לעצמי מגדלים ולספר סיפורים כשזה עדיין לא שם. משהו זז בלב. לא קרה לי הרבה זמן.
היה שם ספסל עם מזרון אבל בחרתי לשבת על הרצפה כך שעיני ואוזני היו מול כלי הנגינה שבידיו. הכלי הזה- מאז שנתקלתי בו לראשונה הקסים ושבה אותי. גם הוא עצמו הקסים ושבה אותי. בלי שם, בלי מילים, מהלך בין אנשים ומחייך, יושב ותופח באצבעותיו, מפיק צלילים, מחולל עולמות, נמצא כאן ועכשיו, שנינו לחוד כל אחד בעולמו ועולמותינו אחד. הם מצטרפים, המתולתל על התוף, הוא נכנס לקצב שלנו אבל כשמסתכלים עליו נראה שיש לו קצב משלו. הוא ממשיך עם הכלי המיוחד הזה והבחור עם העגילים מכוון את הגיטרה ומוסיף גוונים חדשים לעולמנו. אני שבויה של הרגע הזה. כאן, על ריצפת בטון צבעונית, הכוכבים מעלינו וברקע פכפוך מים צוננים. שלווה.
לילה ראשון מחוץ לנווה המדבר. עדיין לא חוזרת הביתה. את הלילה אעביר אצל חברה שחזרה מהטיול הגדול בדרום אמריקה, בקיבוץ שבו גרתי ועבדתי במשך תקופה ארוכה. המון זכרונות שגורמים לי להודות על המקום החדש שאני בו ולהתענג על כמה שטוב לי.
אני נרדמת ראשונה על המיטה הזוגית בממ"ד. ממ"ד בדיוק כמו זה שבקיץ שעבר ישנתי בו כל לילה ורצתי אליו כל פעם שנשמעה אזעקת צבע אדום. הקיץ שעבר שבו הוא מת ועולמות נחרבו.
משב רוח חזק חודר מבעד לחלון ומביא איתו חול מדברי, אני סוגרת את החלון וממשיכה לישון עד שעת צהריים. אני חושבת שלגוף שלי לוקח זמן לעכל את כל מה שחוויתי בנווה המדבר, משהו בלב רוצה להחזיר אותי לשם, לאדמה, לפשטות וגם אלייך.
יוצאת מהממ"ד אל מרחב החדר הקיבוצי הזה, סלון ומטבחון. כמו בסרט שהכוכב שלו נכנס לבית נטוש, הכל מכוסה בשכבה עבה של חול, כל כך עבה שנדמה שישנתי שנים. שמיכת חול כבדה שעוטפת כל פינה בחדר ובליבי וכאילו אומרת לי להמשיך לישון. אבל הילדה הטובה שבי, המסודרת, הנקייה, שולפת מטאטא ומתחילה במלאכה, עד שמכל השמיכה הזאת נשאר רק הר חול קטן אבל גדול שמחכה לצאת החוצה דרך הדלת. בשניה שאני מסיימת- גשם! גשם חזק שמגיע בדיוק ברגע הנכון לטהר את הכל, את החול, אותי ואת מחשבותי. ועם הגשם מגיעות הדמעות,דמעות קטנות של אושר גדול.
תודה.
♥♥♥
מה שכתבתי לילה אחרי שיצאתי משם. שיניתי רק פרטים מזהים.
כינוי:
Topsy Kretts
בבלוג זה
בכל הבלוגים
