אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

אני מחכה כבר לשקט שיבוא אחרי הסערה ביום שלישי בערב.

אני אוהבת חורף, למרות שאני מוצאת את עצמי קצת מדוכאת, עצבנית מתמיד ואין לי את מי או מה להאשים,

מנסה להבין למה אני מרגישה קצת בלחץ בתוך תוכי, כשהכל באמת מושלם, כשאני אמורה לחזור מחייכת אני נהיית במקום זה עצובה.

שום דבר לא מספק אותי.

אני מתגעגעת אלייך כשאני איתך,

אני רוצה אותך יותר ויותר, ואפילו הזמן שבילינו בחנוכה לא מספיק, זה לא היה החנוכה שלפני שנה אבל הוא היה גם מדהים.

אני שמחה לפחות, שאחרי שנה האהבה שלנו מתחזקת ולא דועכת כי זה אחד הפחדים הכי גדולים שלי היו שזה יקרה, ואז נהיה צריכים לוותר, לשחרר,

וזה היה עלול להיות עצוב, מדכא וקשה. וכשנגיע לגשר כבר נחצה אותו, מקווה שאיזשהו קסם יצוץ לפתע ויעזור לנו ויהפוך את זה לקל עד כמה שאפשר.

אני כבר מחכה לשקט שיבוא אחרי הסערה,

כי אני מרגישה מודאגת בגלל העצים שבחוץ, בגלל העציצים שיש לנו במרפסת שאני כל כך אוהבת ולא רוצה שיקרה להם משהו.

אמרתי לאבא שצריך להכניס את כולם לבית אבל אני חושבת שלא באמת נוכל, אולי רק חלק, ואני מקווה שכל השאר באמת ישרדו כי אני יודעת שיהיה לי קשה לישון כשהם יסבלו בחוץ, ואני מקווה שלא יכאב להם יותר מידי.

אני מוצאת את עצמי רגישה יותר לבעלי חיים- חתולים, אוגרים, פרפרים אפילו זחלים ולטבע מאשר לבני אדם, שהדמעות שלהם כבר כמעט לא מצליחות לגעת בי ולא לרגש.

הסבלנות כלפי הסובבים אותי כמעט פרחה לה, העצבים באים בקלות.

אני לא יודעת למה הפכתי, וזה מדאיג אותי.

אני מחכה כבר לשקט שיבוא אחרי הסערה כי אני לא אוהבת חורף אלים, בינתיים אני מתנחמת בשקט שלפני,

ואולי אפילו יהיה פיצוי לפני היום הולדת ויבוא שלג.

כן, השלג מרגיע, הוא שקט. היה כל כך כיף שנה שעברה, יצאנו כשהוא רק התחיל לכסות את הכל בלבן וירדה עלינו סופה, התחלנו לעשות מלחמת שלג, וכתבתי, אז, שחבל שאתה לא יכול להיות כאן ולהגיד לי כמה אני יפה שהשלג יורד עליי, (או כמה אני נרקיסיסטית? את זה אתה בעיקר אומר, אבל לא אכפת לי.)

ביום ראשון, התאריך העברי יהיה י"ב טבת, ואני אהיה בת 18,

בינתיים, אני מנסה להיאחז בגיל 17 כמה שאפשר, לא רוצה לגדול. העולם הזה, נראה לי לא כל כך פשוט, ולפעמים בא לי לצאת אליו ולפעמים לא בא לי להתמודד איתו.

אני אדם בטלן שכזה, בלי יותר מידי שאיפות גדולות לחיים- עדיין מנסה להבין אם זה בסדר, כי מסביבי כולם כל כך שאפתנים, יש להם חלומות גדולים ואני שואפת לפשוט ביותר, אבל מחפשת אושר אמיתי. והאם זאת סתם עצלנות? או האם זאת פשוט אני? וזה פשוט בסדר? כי לא כולם חייבים לחלום בגדול, אבל גם חלום קטן של מישהו יכול להיות ענק באיזשהו אופן, לא?

יש לי הרגשה שפעם הדברים היו הרבה יותר פשוטים. אני רוצה לחיות בתקופות אחרות, בחברה אחרת.

הלוואי שהייתה לי מכונת זמן והייתי יכולה לבקר איפה שאני רוצה בעבר. מעניין מה יגידו עלינו בעוד תקופה, ומה עוד יהיה אפשר להמציא ולחדש?

אולי ימציאו לי מכונת זמן באמת.

הייתי כאן

הנערה באדום

אליסיה

I walked across an empty land
I knew the pathway like the back of my hand
I felt the earth beneath my feet
Sat by the river and it made me complete

Oh simple thing where have you gone
I'm getting old and I need something to rely on
So tell me when you're gonna let me in
I'm getting tired and I need somewhere to begin

I came across a fallen tree
I felt the branches of it looking at me
Is this the place we used to love?
Is this the place that I've been dreaming of?

Oh simple thing where have you gone
I'm getting old and I need something to rely on
So tell me when you're gonna let me in
I'm getting tired and I need somewhere to begin
So if you have a minute why don't we go
Talk about it somewhere only we know?
This could be the end of everything
So why don't we go
Somewhere only we know
Somewhere only we know