אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

אוהביה

כמה זמן לא כתבתי, אתה יודע? אולי שמת לב שאני קצת מזניחה, אם אתה עדיין ממשיך לעקוב.

אין כח לידיים העצלניות לפתוח את הבלוג. (הנה סוף סוף קפצתי לראות מה נשמע כאן ושום דבר לא השתנה חוץ מההודעה הנוראית הזו שרוצים לסגור את ישרא?! על מה ולמה?)

אין כח לפתוח את המחשב בכלל, אז כתבתי בדרך הישנה והוותיקה הזו, איך קוראים לה...כתבתי בכתב יד! והחלטתי להעביר את זה לכאן, כדי שאולי תציץ כאן ותראה את זה.

בד"כ גם אין לי כח לכתוב על דפים כי זה תמיד יוצא לי פחות טוב משום מה.

אבל, למה לבזבז את הזמן כשאפשר לתאר חוויות מדהימות במילים?
המורה חלי אומרת שכל היופי הוא שאי אפשר לתאר חוויה במילים, אבל מי קבע בעצם שאי אפשר? הרי זה מה שאני מנסה לעשות רוב הזמן!

לפעמים אני מצליחה וזה כיף ולפעמים אני לא, כי ההשראה מאחרת לבוא, או החוויה.

אני רוצה להמשיך לנסות, אבל אני מודה- זה לא קל.

היום יום שלישי- ולא הלכתי לבית ספר ואני מפסידה שעתיים אנגלית, שעתיים תנ"ך ושעתיים ספרות.
אני ברכבת, של 07:28 לתל אביב. אני נוסעת למיונים לצבא, בטח משהו כזה רגיל, נורמלי. משהו שלא מתאים לאף אחת, כי הוא פחות.
אני לא חושבת שאני מתחברת למשהו בצבא, אני בוחרת ללכת לשם כי אני רוצה להקשות על עצמי בכוונה מרצוני החופשי פעם אחת בחיים, אבל אני מאמינה שכן יכול להיות כיף.

אולי תרצה שאני אתאר לך את הדרך ברכבת? היא מקסימה! ואולי אני לא צריכה לתאר לך כי אתה בטח כבר יודע- ראית הרבה יותר ממני, גם בארץ וגם מחוץ לה, הספקת כל כך הרבה! אבל למה אני תמיד סוטה מהנושא?

הרכבת עצרה עכשיו. היא בדרך לבית שמש. הדרך הייתה מעט מפותלת, והיום כבר זרח. אני זוכרת שנסעתי פעם שעברה ברכבת של 06:28 והיום רק התחיל לפרוח. אני זוכרת במיוחד את הערפל שעלה מהעמקים ואת הנחל הקטן שזרם לאורך כל הדרך לבית שמש. ואז, קרוב לתל אביב שדות ירוקים יפהפיים בשיא פריחתם (שדרך אגב לכבוד האביב היו יותר נפלאים מפעם שעברה) ומחול של ציפורים בשמיים, והשמש זורחת, ופתאום היום הפך להיות חמים.
וכשאני נוסעת ברכבת אני מרגישה מין שלווה כזו כפרית ולא את העיר הסואנת שאני רגילה אליה רוב הזמן.
הרכבת היא מקום מצויין למצוא בו שלווה, להירגע, סתם לשבת ולחשוב. הנוף הוא מהפנט ובקיצור, אף פעם לא משעמם.

והאמת היא שאני מרגישה שהיא הופכת אותי לקצת שאננה ואדישה אפילו, ומה שעומד לקרות בהמשך היום כבר מעניין אותי פחות. יש מצב שזה ממש לא טוב, אולי אני כן צריכה להיות מודאגת? אין לי חשק.

רציתי להיפגש איתך כבר המון זמן ולספר לך כל כך הרבה דברים. מחשבות והתלבטויות.
רציתי לספר לך על הפרוייקט שלי באומנות, שכבר עשיתי אותו מזמן. רציתי שתגיד לי אם הרעיון בסדר או אם הוא עד כדי כך מטופש.
בסוף כתבתי מין טעימה על זה ואני מקווה שראית.
אפילו כפיר התגייס כבר.

יש כאן הרים מתנשאים וירוקים. רציתי גם לומר לך המון זמן שאני רוצה לטייל בהרים מסביב לשכונה, איפה שיש ירוק, עצי זית וחיות.

אני זוכרת שאמרת לי שאין מצב שאני יכולה ללכת לשם בגלל שאין לי נעליים מתאימות לטיולים.
יש כאן פרחים מקסימים, קטנטנים, צהובים, לבנים וורודים.

ובחזרה לנושא- אני מאוד רוצה ללכת לטייל באיזור, במיוחד שכבר עכשיו אביב והכל פורח, ומתחשק לי להתאפר בהמון צבעים.

חשבתי אפילו לקחת את כפיר לשם, לשבת מתחת לאחד העצים כשהוא יחזור סופ"ש, לעשות פיקניק נחמד אפילו!

ורציתי לכתוב גם על הגיוס שלו ובסוף לא יצא לי, אבל אני זוכרת את זה טוב.

אני רוצה לעלות על ראש ההר הגבוה הזה, זה צריך להיות עד כדי כך קשה? אני בטוחה שזה אפשרי, פעם ראיתי אנשים עושים את זה.

מה אני אעשה, זה אחד מהחלומות שלי כבר המון זמן, שכחתי לומר לך.

הגענו לבית שמש. כנראה שאצטרך לסיים כאן כי יעלו הרבה אנשים עכשיו ולא נוח לי לכתוב ליד כל כך הרבה.

הדרך מתחילה להיות עירונית לאט לאט ופחות כפרית.

אין לי הרבה חלומות, אני בן אדם קטן (בנפש) בלי יותר מידי שאיפות, אבל אני יודעת שהשאיפות שלי שווה הרבה יותר מכל שאיפה ענקית.

אני מקווה שהיום הזה ימשיך להיות טוב, בינתיים- אני נהנת מהדרך.

אני מתגעגעת, מאוד!

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, ואני מקווה שהכל טוב אצלך, סליחה על חוסר הנימוס ששכחתי לשאול כבר בהתחלה מה שלומך.

ידידתך הנערה באדום.