אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

חודש מאי. ברקים, קור, רוחות, עננים אפורים, שמש, גשם. מוזר לקום לחודש מאי הפכפך שכזה, שלמרות שהוא כזה משהו בו פותח לי את הנשמה מחדש, והגשם יורד במבול חזק ואני מסתכלת עליו מבעד לחלון משתוקקת פתאום לצאת אליו לאחר שכל החורף רציתי לברוח ממנו.

וכולם נבהלים- גשם גשם גשם, מה זה הגשם הזה, איך נצא החוצה

ואני מתבוננת בו ועולה על פניי חיוך קטן והעיינים לא משות מהחלון ואני מדמיינת איך אני יוצאת אליו ומרגישה אותו על כל גופי, פורסת את ידיי לצדדים כמו שלא עשיתי מעולם וצוחקת צוחקת.

הוא היה מופלא בעיניי כי הוא היה חורפי ובכל זאת שייך לקיץ.

ושנינו חושבים את אותה מחשבה- אולי בזכות הגשם ההר יחזור להיות מעט ירוק, פחות צהבהב.

נדמה לי שאני לא אחכה ופשוט אלך אליו לבד.

"ואולי, אתה פה חסר לי.
אתה כאן, אתה שם, ובכל זאת אתה פה חסר לי.
ואולי, אתה פה חסר לי.

...כלום לא קרה כשאתה לא בסביבה,

כן הכל דיי רגיל בלעדייך.

הייתי בכיף מחבקת אותך,

מחכה לך בין הסדינים.

אני שונאת אנשים, אנשים חלשים,

שבמקום לדבר הם זזים..."

זה לא היה מספיק היום, זה פשוט לא היה מספיק. זה עבר מהר מידי. רציתי שתישאר איתי עוד, רציתי שתחבק אותי, אבל לא ליד כולם. רציתי שתנשק אותי, אבל לא ליד כולם.

רציתי אבל אכפת לי יותר מידי.

ואולי תחזור כבר לבית מהמסיבת הפתעה המטופשת הזו, תחזור ופשוט תהיה איתי בטלפון ותגיד לי

משהו

שיגרום לי לשמוח.

אליסיה.