אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

כתבו עליי פוסט(:

זה היה כל כך מיוחד שהייתי חייבת לשים את זה כאן, אני כל כך מתרגשת 

זה אחד מהדברים הכי מרגשים שאמרו לי איי פעם

אני אוהבת אותך הכי הכי הכי בעולם♥ פשוט תודה על הכל, גרמת לי לחייך את אחד החיוכים הכי מאושרים וכנים בעולם

מי את?

היום שחקתי עם אליסיה את המשחק "מי את?".

למי שלא מכיר, אתה שואל מישהו מי את, הוא עונה לך תיאור על עצמו, אתה שואל שוב מי את, ומשהו חדש על עצמו,

ככה שוב ושוב עד שהוא אומר אותו דבר פעמיים, ואז נפסל.

ששיחקתי פתאום ראיתי שיש בה יותר מרק גוף, שכל וגם נשמה. יש לה מסר מאוד עמוק ויחודי,

יש לה כוח פנימי שהוא לא קשור למשהו פנימי, אלא מאוד רוחני, משהו חוויתי מאוד שלא מקבלים

באמצעות עבודה פנימית, אלא כוח אמיתי וכנה, טהור.

גיליתי בפעם המי יודע כמה, והיתפעלתי שוב בפעם המי יודע כמה, כמה האישה הזאת מצליחה

כל פעם לדהים אותי בכוח שלה, באישיות שלה, במסר שלה, בתמונה שהיא מציגה לעולם,

ובאיכויות שהיא נותנת לך לגלות, את היכולת שלה לרפא את עצמה דרך שיחה, שזה משהו שצריך

בכלל פוסט בפני עצמו. 

הלוואי ועוד המון אנשים בעולם היו כמוה. הלוואי.

אם יש אישה בעולם שמגיע לה יותר כבוד, הערכה, ואם יש מישהי בעולם בכנות שמגיע לה להיות

מודל לחיקוי יותר ממנה, אני אתפעל.

את מדהימה.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=783079

כמה דברים אני מתכננת לעשות, ואני פשוט אוהבת את זה, לתכנן.

זה הקטע שלי, לחשוב כל היום רק על מה אני רוצה לעשות ומה יהיה בעתיד, ולתכנן כל פרט קטן.

זה גורם לי אושר.

אבל לבצע את הדברים?

לא לא...

אבל אני אעשה את זה, אני אכריח את עצמי, כן אני חייבת.

אבל...לא עכשיו אין לי כוח, בואי נדחה את זה לאחר כך, אולי?

כן, אחר כך, עכשיו אני הולכת לישון קצת...

ואז שאני אקום אני אחזור על החומר בלשון,

מבטיחה מבטיחה מבטיחה.

אני שונאת את התכונה הזאת בי. 

כנראה שאני צריכה להיזכר טוב יותר איך בכיתי אתמול בגלל החרא ציון שקיבלתי.

אבל לא בא לי להיזכר עכשיו

אליסיה.

לעשות היום או מחר:

-תרגילים במתמטיקה

-לחזור על תחביר, כל השטויות שזה כולל

-לתקן את הציור

-להשלים את התמונה עם הציפורים

-לקרוא את הספר שעבר זמנו

מה עשיתי עד עכשיו:

-אכלתי.

-אכלתי.

-שוב אכלתי.

-דיברתי עם נאורי

-ראיתי עקרות בית נואשות (היי, בדיוק כמו שאמרתי שאני אעשה! לפחות משהו אחד קיימתי)

כרגע:

-הולכת לישון.

הגעתי למסקנה, ואין לי מושג אם זה טוב או לא. 

בכללי בין הרבה אנשים אני בן אדם דיי שקט ומופנם, שלא מדבר יותר מידי אלא אם כן הוא באמת חייב לדבר מול אנשים.

אבל היום הגעתי למסקנה שלא משנה מה אני אעשה אני תמיד אהיה בולטת בשטח. 

וזה רק בגלל השיער.

גם אם אני אהיה בשקט ולא אדבר הרבה אנשים לא יפספסו אותי, תמיד יראו אותי ותמיד ידעו שאני נמצאת, גם ממרחק של כמה מטרים טובים.

אני חושבת שמה שגרם לי לחשוב על זה היה מה שקרה לי היום.

הלכתי לתחנת אוטובוס ברגל, סתם כי התחשק לי היום, הליכה של 10 דקות זה דיי נחמד לפעמים והיה יום יפה היום.

באמצע הדרך הסתכלתי לצד השני של המדרכה, שהמרחק בין המדרכה שאני הלכתי עליה למדרכה ממול היה שני נתיבים, וראיתי בן אדם יושב בתוך מאזדה כחולה (מהממת האמת) ומסתכל עליי, מנסה לדבר איתי.

חשבתי בהתחלה שהוא סתם רוצה לשאול איפה נמצא רחוב מסויים אבל אז קלטתי שהוא סתם מנסה להתחיל איתי.

בן אדם בן 20+ עם כיפה על הראש.

עשיתי לו פרצוף דיי מאיים שאומר "אל תחשוב לפנות אליי אפילו" והמשכתי ללכת. הוא נפל עליי ביום דיי מעצבן, ולא סתם- קיבלתי 29 בבוחן בלשון! 

וכן, אני לא רגילה לציונים כאלה אז ברור שנזלו לי כמה דמעות כי הייתי עצבנית, ולפעמים שאני עצבנית באמת אני מתחילה לבכות, תכונה מעצבנת ביותר.

התעצבנתי שזה היה בוחן פתע והלכתי לדבר עם המורה כדי להסביר לה שאני כן לומדת ומנסה אבל הבוחן הזה פשוט נפל עליי ככה וזה מה שקרה, וישר שניסיתי לדבר התחלתי לבכות! הרגשתי כל כך רע, זה לא פייר, אין צדק בעולם וכו' וכו'...

והנה אני שוב סוטה מהנושא! כמו תמיד, אני לא מתרגשת מזה, אז בחזרה לסיפור.

אז אני ממשיכה ללכת, ולקראת סוף הדרך שכבר הייתי צריכה לפנות לצד שמאל אני רואה אותו בכביש, ברמזור. הבן אדם הזה עקב אחריי את כל הדרך

התחלתי להילחץ שהוא עשה לי תנועה עם הראש לבוא, בדיוק לאן שאני צריכה ללכת.

הייתי יכולה לפנות לצד השני, גם שם יש תחנת אוטובוס אבל נגעלתי מהבן אדם הזה כל כך עד שרציתי להעמיד אותו במקום, רציתי להיות מרושעת, לפרוק עצבים, איזו מציאה טובה מצאתי כדי לעשות את זה.

והלכתי אליו, כל הרגליים שלי רועדות. לדעתי זה כן נקרא לקחת סיכון, מאיפה אני יודעת מה הוא יכול לעשות לי? הוא גם יכול לצאת מהאוטו פתאום, עברו לי המון דברים בראש אבל אזרתי אומץ בכל זאת...

הוא עצר את האוטו בצד וחיכה שאני אבוא, באתי ושאלתי אותו בשיא העצבים "מה אתה רוצה?!"

"אני אוהב את הצבע."

"יופי. תהנה" (קול מלא ארס ומרירות)

"אני נוסע לגילה" (*שכונה בירושלים) (תנועה עם הראש שאומרת- רוצה להיכנס לאוטו שלי ולבוא איתי כדי שאני אוכל לחטוף אותך במקרה?)

*מבט מפחיד ועצבני*

"תעוף מכאן עכשיו או שאני לא יודעת מה אני עושה לך!!!" (צעקה מעזעזעת ומבהילה)

כן, הייתי בלחץ. להבין שבן אדם אשכרה עוקב אחרייך כמה רחובות זה אחד הדברים המטרידים, וזה- עוד לא קרה לי.

הוא נסע משם בבהלה נוראית, הפרצוף שלו היה נראה כאילו הוא אומר"טוב! טוב, אני מצטער! אל תהרגי אותי אני לא אשם!"

קצת מצחיק שחושבים על זה עכשיו, ואני כל כך גאה בעצמי שעשיתי את זה.

הבן אדם הזה הוא חתיכת מטרידן רציני.

וזה מה שגרם לי לחשוב שאני בולטת בשטח, אין לי סיכויים לשרוד בג'ונגל, אני נאכלת תוך רגע.

המסקנה הזאת שהגעתי אליה, זה טוב או לא טוב?

אני מניחה שיש לזה גם יתרונות וגם חסרונות.

שלישי, רביעי, חמישי חופש- כי אני לא יוצאת לטיול שנתי!

ולא אכפת לי כמה יחשבו שאני "ילדת כאפות" או לא יודעת מה.

העולם מתחלק לשני חלקים, אלה שאוהבים טיולים שנתיים ואלה שלא אוהבים.

אני משתייכת לקבוצת המיעוט של אלה שלא אוהבים! מה לעשות?

אז אנחנו נראים קצת שונים בעיניי הקבוצה שאוהבת, אנחנו נראים יותר משונים, אנחנו ממש מוזרים! יצורים לא מובנים! איך אפשר לא לאהוב טיולים שנתיים?! כאילו, זה הכי כיף לקפוץ בין הסלעים על הרים וצוקים באמצע שום מקום ולשיר "אל המעיין בא גדי קטן" תוך כדי מעידות ורגליים משקשקות וניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים, זה נהדר לא?!

לא.

לא. לא. לא.

ומבחינתי, אני לא מפסידה כלום.

סוף סוף הבנתי שיש לי ברירה אחרת- והיא לא לצאת. נמאס לי לצאת ולסבול.

תקבלו גם את אלה שטיולים שנתיים זה לא הקטע שלהם.

אני הולכת להשקיע את הזמן הפנוי הזה בלראות הרבה עקרות בית נואשות, להמשיך את הפרוייקט שלי באומנות וללמוד לשון, מה רע?

וחוץ מזה שאמא טבע החליטה לבקר אותי היום, אז בכלל לא מתאים לי טיול.

לילה מקסים אליס

זה הדבר הראשון שאמרתי לעצמי היום בבוקר, אבל מסתבר שנתתי להרבה דברים היום לקחת לי את החיוך מהפרצוף.

ואני דיי אוהבת את החיוך שלי, (למרות שאף פעם כמעט אף אחד לא ממש החמיא לי עליו) אז זה פשוט לא בסדר.

שעת אפס ארורה- פשוט נמאס לי משעות אפס. הייתי צריכה לרוץ היום כמו מטורפת בשביל לא לאחר כי המורה שלי היא מרשעת מרושעת לפעמים והיא לא נותנת להיכנס. הגעתי שנייה ממש לפני שהיא עמדה להגיד שלא נכנסים יותר.

ישבתי זועמת כל כולי, כועסת על כל העולם, מגדפת לעצמי בשקט שטויות שאני לא זוכרת והכתב שלי יצא פשוט מזעזע, מה לעשות שהכתב שלי משתנה לפי המצב רוח.

בשיעור תנ"ך- למה אנחנו צריכים לעזאזל ללמוד בכיתה הצפופה הזאת?! ותמיד אני וארין נדפקות, תמיד.

תמיד אני חייבת להיות החנונית הזאת או לא יודעת מה שלוקחים לה את כל מה שהיא רוצה, שמשיגים הכל לפניה כי פשוט יש להם יותר אומץ לצעוק ולהשתלט ולעמוד מול אנשים ולדרוש, פשוט לדרוש.

ולמה תמיד אני נשארת בצד, זאת שאף פעם אין לה איפה לשבת וצריכה להסתבך? וזה לא מתבטא רק בדברים הקטנים האלה, זה נמצא כמעט בכל התחומים.

מן חרדה חברתית שאין לי איך לשלוט בה.

הילדה הזאת, הילדה המעצבנת, המרושעת, המגעילה והדוחה הזאת, אני לא יכולה להתמודד מולה, אני לא יכולה להתמודד כמעט מול אף אחד בסדר?

היא מסתכלת עליי כאילו אני איזה לכלוך שהיא לא התכוונה למצוא אבל מצאה בטעות על הריצפה, היא מסתכלת עליי בהתנשאות, כאילו אני מטומטמת שלא שווה כלום, כאילו אני לא יודעת לדבר, כי היא יודעת שאני לא אוכל להוציא כמעט אף מילה נורמלית מולה, וזה מה שקרה.

אני אפילו לא זוכרת מה מילמלתי לה שם כי כל מה שאמרתי נשמע כמו חירבושים מביכים, ומשום מה לא הייתי מסוגלת להסתכל לה בעיניים.

מה זה משום מה? זה תמיד ככה.

אין לי שליטה על זה. וגם כן, במקום למצוא משהו טוב יותר להגיד אני רק מתרכזת בצורה הנוראית שהיא שמה את הסומק שלה, ממש ליד העיניים, מורחת אותו כמו ילדה סתומה, וזה מזעזע אותי ואני כמעט שלא יכולה לחשוב על שום דבר אחר.

לעזאזל עם המקומות הקבועים האלה, זאת לא הכיתה שלנו, אין מקומות קבועים, כל אחת יכולה לשבת איפה שהיא רוצה!

ואז אני וארין חשבנו שאולי חסר שולחן, אז הכנסנו שולחן ואז המורה אמרה שלא צריך ושנוציא ואני חטפתי מכת עצבים, והן, הבנות המרושעות האלה שאני שונאת כל כך לראות לא זוכות לראות אותי בשיא העצבים.

פשוט דחפתי את השולחן החוצה ובעטתי בו, לא אכפת לי. אין לי שליטה על עצמי עכשיו, אני לא רוצה שתהיה. והן מסתכלות עליי כאילו ברחתי ממוסד למשוגעים חסרי תקנה בעליל, מביטות בי בהשתאות וצוחקות בינן לבין עצמן, מגחכות. 

בגלל בנות כמוכן אנשים רק רוצים למות בעולם הזה.

תפסיקי להסתכל עליי כאילו את יותר טובה ממני, כאילו את שווה משהו. זה שאת איזה "צדיקה" שכל היום "עובדת את הקב"ה" או לא יודעת מה, ממש לא הופך אותך לבן אדם טוב יותר אם זה האופי שלך.

את לא יותר טובה, את אפילו אפס, שום דבר. הלוואי שהייתי יכולה להחטיף לך סטירה כי פשוט נמאס לי להסתכל על הפרצוף שלך, אני כל כך שונאת אותך.

הסמס הצבוע הזה בראש השנה, מי צריך אותו בכלל? אני כל כך נבהלתי שקיבלתי ממך סמס סליחה, נבהלתי שאת בכלל מודעת לקיומי ומחקתי אותו מיד, כי זה היה פשוט דוחה.

ולא רק אותך אני לא סובלת, עוד הרבה בנות בכיתה הזאת אני לא סובלת, ואני לעולם לעולם לעולם לא אהיה חברה שלהן כמו שהמורה שלי מאחלת לעצמה שיהיה, שאני וארין נפסיק להיראות סנוביות מוזרות כאלה שלא אכפת להן מהכיתה.

יודעת מה ה"מורה"? זה דווקא באמת נכון. לא אכפת לנו כמעט מאף אחת מטופשת שחושבת את עצמה מלכה בכיתה הזאת, בעצם, אנחנו ביצ'יות שחבל על הזמן ואנחנו גאות בזה רצח, ואף אחת לא מכירה אותי, אף אחת. ואני לא רוצה שתכיר.

מה שעודד אותי אחר כך וגרם לי לצחוק היה פשוט לדמיין את כל הדברים המרושעים שיש לי חשק לעשות לה.

כמו לדוגמא, לשפוך עליה תה רותח, או לשלוח לה פתק חתום בשמי שכתוב בו כל מה שאני חושבת עליה, או, (הלכתי רחוק מאוד-מאוד האמת) לדמיין איך אני אומרת לילדים שלי לשפוך על הילדים שלה צבע בגן ולתת להם כאפות,

איך אני חונקת אותה לאט, איך אני מוציאה אקדח, מכוונת אותו אליה ואומרת "THIS IS OVER, I HATE YOU, JUST DIE ALREADY!"

ויורה בה למוות.

כן, אני מרושעת, ועברו לי דברים רצחניים בראש ויכולים להכניס אותי בגלל זה למוסד, אבל גם עכשיו זה מצחיק אותי וגורם לי להרגיש טוב יותר, מה לעשות, כל אחד חייב לפעמים...לשעשע את עצמו בעזרת הדימיון

*צחוק מרושע*

אליסיה- שנמצאת ב-PMS, תסלחו לה.

היום אני מרגישה שמשהו שונה, ואני כבר לא מתנהגת כמו שאני מתנהגת בדרך כלל.

אני כבר לא אני פתאום.

כל האופי והמזג מתהפכים, ואני כבר לא מה שהייתי.

התעצבנתי היום על כל שטות קטנה שאמרו לי, רציתי לשבור למורה את המפרקת רק בגלל שהיא אמרה לי להחזיר את היומן לתיק בטון הכי שקט נעים ונחמד שהיא יכלה להשיג, ורציתי לחנוק את החברות שלי.

אני בן אדם רע, מרושע פתאום, שצובר עצבים במהירות מדהימה.

והעצבים נותנים לי אנרגיות, וקשה לי לשבת ואני רק רוצה להוציא אותן.

בא לי לריב עם מישהו, בא לי לצעוק על המורה, למה היא מפריעה לי לכתוב ביומן את כל המבחנים שיהיו? מה היא מפריעה לי בכלל?!

למה היא לא צועקת עליי? הטון השקט שלה מרגיז אותי.

והמורה ללשון, למה היא לועגת לי כל הזמן, היא כבר לא מצחיקה, אני כבר לא אוהבת אותה, אני רק רוצה להשפיל אותה בחזרה מול כל הכיתה.

אני רק רוצה לצעוק על חברה שלי ירוס שאני לא אדישה כמו שאני נראית וזה ממש לא בסדר להגיד לי דבר כזה סתם ככה פתאום.

אני בן אדם אדיש? אני?! נמאס לי שאומרים לי את זה, אני בכלל לא אדישה!

וארין, למה ארין אדישה ללימודים?! אנשים שכל כך אדישים ללימודים מעצבנים אותי פתאום הרבה יותר היום.

למה היא מחפשת להבריז משיעורים כל הזמן כדי לצאת מוקדם? למה היא מתבטלת בבית ולא מגיעה מוכנה למבחן? למה זה לא מזיז אותה שיהיו לה מלא חיסורים?

אתמול היו לי כל כך הרבה אנרגיות ולא יכולתי לשבת ללמוד, אז הוצאתי אותן בריקוד. רקדתי, ורקדתי, ורקדתי, אילתרתי תנועות, לא יודעת מאיפה הבאתי אותן אבל אני יודעת שיש לי את זה.

זאת דרך מעולה לשחרר אנרגיות וגם להוריד קלוריות, הבעיה היא שאולי הייתי רגועה אחרי זה אבל לא הייתי מרוכזת במיוחד.

ואני לא רוצה לתקן את הפאלפון, ואני התעצבנתי על אבא שהוא אמר לי שחצי מהזיתים שקטפתי בשבילו היו מקולקלים בגלל תולעים.

כאילו שזאת אשמתי!

והתעצבנתי בלב, בשקט בשקט, בשקט, לא מוציאה את העצבים על אף בן אדם יותר מידי, אולי קצת מרימה את הקול, אני יודעת לשלוט בעצמי, אני יודעת.

התאווה המטורפת לאוכל משגעת לי את השכל,

הרחתי דברים הזויים ממרחקים. כמו את המיץ של הסלט שילדה מהכיתה הביאה, ואת התה של המורה ואת הפסטה של חברה שלי מהצד השני של הכיתה, ואת האוכל שאמא שלי אכלה בצהריים הרחתי ממש חזק, ונשברתי ואכלתי קצת קצפת מעל עוגה קטנטנה וסוכריות.

אני כועסת על עצמי, בזכות זה הבטן שלי תגדל עוד, פשוט מדהים!

וכמה גבינה מלוחה אכלתי, לא יכולתי להפסיק. אני כל כך אבל כל כך אוהבת דברים מלוחים.

ואני משתגעת כבר, בא לי רק לפרוק הכל, קשה לי לשבת בשקט ללמוד, אני רוצה לרוץ ולהשתגע ולרקוד ולשיר בכל הכוח,

כל העצבים והאנרגיות יושבים לי בתוך הלב.

ואני בכיתי, בכיתי עליו שוב, וזה מה שגרם לי לשאול את עצמי, "מתי אני צריכה לקבל מחזור?"

עוד שבוע.

ידעתי, השיגעון אומר הכל.

השבוע הזה, הוא לא שבוע קל בחודש.

ואין לי כמעט שליטה על זה, פשוט אין.

כמה תחושות ורגשות ועוצמות ואנרגיות מביא לנו ה-PMS.

תשתלטי על עצמך אליסיה, תשתלטי על עצמך.

בא לי להעיף את אחותי מהסלון, להעיף אותה!!! אני רוצה להתחיל את העונה השנייה של עקרות בית נואשות

מעצבנת 

אוף היא מעצבנת

ברצינות!

ולמה אף אחד לא מבין אותי?!

אליס P:

"מי את?" שאל הזחל.

"א-אני בקושי יודעת, אדוני, ברגע זה- לפחות אני יודעת מי הייתי כשקמתי בבוקר, אבל אני חושבת שהשתנתי כמה פעמים מאז."

"למה את מתכוונת?" אמר הזחל, בחומרה. "הסבירי את עצמך!"

"אני חוששת שאני לא יכולה להסביר את עצמי, אדוני," אמרה אליס, "מפני שאני לא אני עצמי, אתה מבין."