יש את האנשים האלה, שאני פשוט לא יודעת להסביר איך זה קורה אבל עצם הנוכחות שלהם בכלל גורמת לך להתעצבן ולרצות להיעלם.
זה משהו באופי שלהם, שאתה פשוט לא יכול לסבול.
לכל אחד יש את הבן אדם הזה בחיים, אני בטוחה.
ולי במקרה יש חברה כזאת, אם אני יכולה לקרוא לה חברה בכלל אחרי כל העצבים שהיא מביאה לי.
היא פשוט מעצבנת אותי, אשמתי?
איך שהיא תמיד נדחפת בשיחות אישיות ועוד אחרי שמסבירים לה שזאת שיחה פרטית, "לא אכפת לי."
ושהיא תמיד מתחילה להכריח אותך ללכת איתה לכל חור, "אבל למה?!" "נו ככה כי בא לי נו תבואי איתי בבקשה, נו אבל רק תחכי לי בחוץ.."
ומדוע שאני אעשה את כל הדרך ואחכה לך בחוץ?
קצת קריר כאן עכשיו בחוץ במרפסת, בכל זאת- ירושלים, אוויר הרים צלול כיין, לא? זה אכן נכון לגבי העיר הזאת, The city i would never leave.
לפעמים נראה לי שהקול שהצרצרים משמיעים יותר יפה מהשירים, אבל רק לעיתים נדירות זה נדמה לי כך, כמו עכשיו.
כשעברנו לכאן לפני ארבע שנים שנאתי את הצרצרים, ובעיקר את הכוס פלסטיק שהייתה זרוקה בחצר ליד ועשתה רעשים כל הלילה כשהיא התהפכה ונזרקה שוב ושוב עם הרוח.
היום למדתי לחיות איתם, הם חמודים בעיניי, ורק לעיתים נדירות אתה זוכה לראות אותם, רוב הזמן הם בלתי נראים ורק נשמעים.
בכל אופן, הילדה הזאת, שאני לא מאמינה שארין לא הלכה לסיור סליחות היום רק בגללה! רק בגלל שהיא לא רוצה להיות איתה שם לבד כי אני לא באה!
לא להאמין עד כמה בן אדם כזה יכול להשפיע עלייך בכלל!
ויש בה עוד הרבה דברים שאני לא אוהבת בכלל, כמו הדרך שהיא הולכת לידך ותוך כדי ההליכה היא נדבקת אלייך וחייבת לקחת אותך תוך כדי לצד.
אני לא יודעת אפילו אם אפשר לדמיין את מה שאני כותבת אבל זה מעצבן. מאוד.
והעניין הזה, בנוסף לכל, שהיא חושבת שמגיע לה הכל, שכולם חייבים לה כל דבר, וההתנשאות הזאת מעל כולם שמתבטאת בלענות בצורה מגעילה כאילו אין מחר, כאילו אני יותר טובה מכולכם, בעוד שכולם לא סובלים אותה.
"תגידי מה עובר עלייך יא ילדה סתומה?" "תגידי מה את מפגרת?" למה על כל דבר שאני אומרת היא קוראת לי מפגרת?!
מהרגע הראשון שפגשתי את הילדה הזאת בכיתה ח' ידעתי שאני פשוט לא...לא יודעת, משהו לא בסדר, משהו לא מסתדר לי, אותה אני לא אוהבת, והיא לעומתי? אוהבת אותי מאוד!
אני חושבת שהעניין המעצבן בעיקר הוא שקשה לה להבין רמזים, יש מצב שהיא מתעלמת מהם פשוט או שהיא באמת לא מבינה אותם.
אבל אני רואה את המבטים של כולם, כשהיא פשוט סתם ככה צצה לה משום מקום ואף אחד אפילו לא מתייחס אליה, וזה כבר פשוט לא נעים.
אבל היא מנסה, מנסה בכוח להיות מישהי שהיא לא, ואולי זה מה שמרחיק אותי?
מה מרחיק אותי בעצם ממנה? מה גורם לי לחטוף עצבים בשניה הראשונה שאני רואה אותה מתקרבת להגיד לי שלום?
כל החופש הגדול (שעבר והיה ז"ל ותודה על כל הרגעים היפים שנתת לי) אני רק מתחמקת ומתחמקת ממנה, מתחמקת מלהיפגש ולבוא לישון אצלה, אין מצב! השכונה שהיא גרה בה, לא, פשוט אסור להתקרב לשם בלילה.
ולמה היא חייבת לקרוא לי "מאמי"? מה זה הכינוי המזעזע הזה שהבנות מדביקות אחת לשניה?
שהצעתי לה לקנות תיק ורוד של סטיב כי צבע ורוד זה כן צבע יפה ונחמד בעיניי התגובה הייתה "איכססס מה אני פאקצהההההההההההה???"
אה, כן, אולי, במקרה, לאור זה?
מישהו שאל אותי עכשיו, "מה קורה כשאת מתעצבנת?"
טוב, כשאני מתעצבנת באמת זה דיי מבהיל, במיוחד את האנשים שחושבים שאני שקטה במיוחד בטח בגלל שדאגו לסתום לי את הפה בסלוטייפ כל יום שהייתי קטנה וזה מה שגרם לי בעצם לאבד את כל אוצר המילים שלי ואת כושר הדיבור. (חפירות מתמשכות- אני מתה על זה)
כי אני פשוט מתחילה לצעוק כאילו אין מחר, לצעוק בקול רם בדיוק את מה שאני חושבת, ולמה אין בכלל צדק בעולם הזה?! וטה טה ובלה בלה בלה, וכן אני יכולה להיות מרושעת במיוחד.
וכדרך לפרוק עצבים, במקרים נדירים או לא כל כך נדירים, כמובן- לזרוק דברים, לקמט, לשבור, להרוס וכל מה שנמצא בקטגוריות אלה.
אבל עדיין, לא הגעתי למצבים שאני מתעצבנת עד כדי כך על הילדה הזאת, כמובן.
אני פשוט לוקחת נשימה עמוקה, ומנסה ככל שאפשר להתנהג בצורה נורמלית וחברית, ולהיות כמה שפחות נוראית.
זה צבוע?
ובמשך כל כתיבת הפוסט הזה, הירח שוקע לו לאט לאט בשמיים, אבל כל כך קר לי כאן שאני לא חושבת שאני אשב לבהות בו עוד הרבה זמן.
היום לקחתי ספר מהספריה שהשם שלו משום מה דיי קסם לי, "יומניה האבודים של ג'יין אוסטין."
התחלתי לקרוא את הפסקה הראשונה ברחוב ופשוט סגרתי את הספר מהר כי הוא היה...מושלם מידי! לא הייתי יכולה לקרוא אותו ברחוב, וגם ידעתי שאני אצטרך להפסיק בעוד כמה דקות, אז החלטתי לשמור אותו למיטה שלי.
השם ג'יין אוסטין הוא כל כך קלאסי, קליט, רישמי ועוד כל כך הרבה דברים! אם היו קוראים לי ג'יין אוסטין לא הייתי מתלוננת לעולם,
אבל השם שלי הוא אליסיה סנדרס, (שם הכתיבה שלי) ואני גם לא מתלוננת על כך.
אולי יום אחד אני אאסוף את כל הקטעים מהבלוג הזה ואני אקרא לזה "יומניה האבודים של אליסיה סנדרס"
פנטזיות, פנטזיות...
אבל יום אחד אני אוציא ספר, יום אחד...זה ברשימת הדברים שאני צריכה לעשות.
אני כבר לא יכולה לחכות להתחיל לקרוא את הספר, הוא נשמע כל כך קלאסי ורומנטי, ואני אוהבת את הדברים האלה כמו שאני אוהבת שוקו חם ומקופלת נמסה מתי שאני צריכה להירגע כדי לצייר או לכתוב, כי אני לא יכולה לעשות דברים שאני עצבנית.
לילה נעים ומלא צרצרים מזמרים,
אליסיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
