הייתי בת שש אני חושבת. כנראה. בגלל שהתחלתי ללמוד פסנתר בגיל חמש, וזו הייתה המורה השנייה שלי כבר. איך קראו לה? אירה אולי? היא לימדה אותי שיעורים פרטיים. הייתי באה אליה עם אמא בימי שלישי ושישי, מתיישבת ליד הפסנתר בסלון שלה ולומדת.

אני לא יודעת אם אמא של אירה תמיד הייתה שם. אני לא זוכרת אותה למעט הפעם ההיא. המורה שלי הכניסה אותי לחדר של אמהּ החולה. בת כמה הייתה הזקנה הזו? בת שמונים? בת תשעים? היא הכניסה אותי לשם, אני לא יודעת איפה אמא שלי הייתה באותו הרגע, אני לא יודעת למה אירה הכניסה אותי לשם, אולי כדי להכיר לי את אמא שלה. אני לא יודעת למה היא הלכה והשאירה אותי לבד עם האישה הזקנה והגוססת הזו.

היא שכבה במיטה, חיוורת לחלוטין על רקע חדר רוסי חום. עמדתי מאובנת, לא ידעתי מה לומר לה. ניסיתי להיות מנומסת ולפני שהייתה לי ההזדמנות האישה הזקנה הזו ביקשה בקול שבור, רצוץ, עייף ומתחנן שאקח את מקל ההליכה שלה ואכה אותה למוות.

נרתעתי אחורה. אלוהים, הייתי בסך הכל ילדה כל כך קטנה. כל כך תמימה זה היה לפני שמישהו אחר גנב לי את התמימות הנותרת. לא הצלחתי לענות לה, המילים ברחו לי. מה ילדה קטנה ומנומסת אמורה לענות על זה?

היא הצביעה בידה הגרומית על מקל ההליכה שלה, אני עדיין זוכרת אותו נשען על גבי המיטה, התחננה פעם נוספת שאסיים את חייה, נאנקה שהיא רוצה למות כבר.

ועדיין, פי יבש ממילים, רק מנענעת את ראשי לשלילה נחרדת, תוהה למה אף אחד לא מגיע לכאן לבדוק מה קורה? למה האישה הזו כל כך עצובה? למה המצב שלה כל כך גרוע שהפתרון היחידי שלה הוא לבקש מילדה קטנה שתהרוג אותה?

אני לא זוכרת איך יצאתי מהחדר ההוא.

אני לא זוכרת אם הנימוסים שלי שרשו אותי למקום עד שמישהו בא לקחת אותי.

אני לא יודעת אם יצאתי בעצמי.

לא העזתי יותר להתקרב לחדר ההוא.

לא סיפרתי לאף אחד על מה שקרה. כאילו התביישתי. התביישתי שמישהו סובל כל כך, שהמורה שלי לא עוזרת לה, שכל מה שיכולתי היה להסתכל עליה. אולי היו מאשימים אותי? אולי הייתי צריכה לספר שהיא רוצה למות?

"תקחי ותרביצי לי. תקחי את המקל ותרביצי לי. אני רוצה למות. אני רוצה למות כבר."