אתמול פגשתי בחור שעשה את המיליון הראשון שלו בגיל 24.

עוד חודשיים אני חוגגת 23 ובריאן כבר בן 24. ברגע שהוא אמר לנו את זה, ישר הבטתי בבריאן ואמרתי :"נו, יאללה, למה אנחנו מחכים?"

וזה גרם לי לחשוב גם. מה לעזאזל עשיתי בשנים האחרונות? כאילו, עד גיל 20 הספקתי ללמוד ולפרוש, לעבוד בגן ילדים, ולהיות מטפלת הוליסטית לתקופה קצרצרה. ואז?

באמת רק כתבתי את הספר במשך שלוש שנים?

קצת כועסת על עצמי. מרגיש לי כאילו יכולתי להשיג יותר. יותר להספיק, יותר להתנדב.

אבל מצד שני, הרי ספר, במיוחד ספר ראשון, לוקח זמן. אז כתבתי אותו שלוש שנים. בסדר. אבל התוצר יצא טוב, לא? הרי לא כתבתי בפוסט הקודם שאני מקבלת הערות טובות עליו?

אז אולי אני צריכה קצת לפרגן לעצמי? משהו שאלוהים יודע למה, אני ממש מתקשה לעשות?

למה אני כל כך קשה עם עצמי?

יכול להיות שזה גם קשור במשהו שסבתא של בריאן אמרה לי. שהנה, חמש שנים אחרי התיכון ולא למדתי כלום ואין לי מקצוע {הכוונה לתואר} ביד. הרגשתי נורא באותו הרגע. כאילו רק ישבתי מול הטלוזיה במשך כל השנים האלו והאבסתי חטיפים ותרדמת על מוחי.

but i really didn't

אני צריכה קצת להרגיע. לא לא עשיתי כלום. עבדתי, חסכתי כסף, הצלחתי אפילו לנסוע פעמיים לחו"ל לחלוטין מהכסף שהרווחתי בעצמי, ובאמת שסיימתי ספר עוד בגיל 22. אין הרבה אנשים שיכולים לומר את זה, אז למה אני לא יכולה לטפוח לעצמי על השכם? {ואל תשכחי, חוץ מלסיים בעצמך ספר, {ולבנות סדרה שלמה של ספרים בראש} גם קראת בשנתיים וחצי האחרונות 72 ספרים.}

אז הכל טוב.

בריאן עכשיו עושה השקעה כלכלית גדולה בעבודה שלו. קופץ פנימה ולוקח את הסיכון. הוא היה כל כך לחוץ שלשום. "אני רוצה להיות המפרנס ובנתיים אני זה שדופק את המצב הכלכלי שלנו." {אנחנו מחפשים את הדירות הזולות ביותר שאנחנו יכולים למצוא}. הסתכלתי עליו, החזקתי את פניו בידי. "אתה אף פעם לא תצליח להתעשר אם לא תיקח סיכונים. ככה לא נעשים גדולים."

או כמו שהוא אמר לי לפני כמה שבועות, כשאני הייתי חרדה - "אם כל הזמן תפחדי מדחייה בסוף לא תהיי כלום."

אני אוהבת את הספר שלי.

מאוד.

אני כמו אמא גאה וחושבת שהוא נהדר.

וזה הכי כיף בעולם לתת לאנשים שונים לקרוא את שלושת הפרקים הראשונים ולשמוע שהם היו מרתקים. לשמוע את זה ממישהו אחד, ואז עוד אחד, ואז עוד ועוד. ולמרות שיש ביקרות, עדיין אוהבים.

ואז לתת לאנשים את הספר השלם, ממש לשים את כל הקלפים על השולחן.

וג' אהב, ונתן ביקורות.

וי' אהב ממש ובקושי הצליח לתת ביקורות.

אבל כשאח, של חברה, שבכלל לא אוהב את הז'אנר הזה, קורא את הספר ופותח את דף ההערות שלו ב"אתחיל ואומר שאני לא מחובבי הז'אנר. מדע בדיוני וסיפורי פיות אף פעם לא עשו לי את זה" ממשיך בביקורות אמיתית שמפחידה, אבל אז ממשיך ב"הספר מאוד סחף אותי" ומסיים ב"ארצה לציין שוב שאני מאוד נהנה מהספר ומופתע לטובה מכך שספר בסגנון זה מרתק אותי."

אז אני מתחילה לחשוב... אולי לא רק אני חושבת שהספר הזה טוב. אולי לא רק חברים שלי חושבים שהספר הזה טוב.

אולי...

אולי הוא באמת באמת טוב.

הראש שלי מסתחרר. באמת ובתמים מסתחרר.

הקטע המוזר בי הוא שכשאני מציירת, אני חייבת לסיים את הציור באותו היום.

את הציור משני פוסטים אחורה ציירתי במהלך יום שבת אחד, ואת הציור הזה ציירתי בחצי יום. חצי יום בזבזתי על שטויות, ואז התחלתי לצייר, ובערב הייתי צריכה ללכת לעבודה ולא יכולתי להתנתק. ציירתי עד הדקה האחרונה ואז טסתי לעבודה כמעט באיחור.

תהיתי עד עכשיו אם לשים אותו פה, כי זה ציור יותר... אישי איכשהו. וזה דיוקן עצמי והבלוג הזה אנונימי, אבל במחשבה שלישית, אני לא חושבת שמשהו שמכיר אותי יכנס לכאן, וגם אם כן, נו, זה לא כזה נורא.

הטעות הייתה לצייר את זה על קנבס, אבל ככה לומדים {מטעיות, למי שלא הבין}, זה עם עפרונות בצבע שחור ועפרונות פחם.

והבטחתי לעצמי לכתוב בכל פוסט מעכשיו חמישה דברים טובים שקרו לי היום.

*היה יום נחמד מאוד עם יקא. בגלל הגשם לא יצאנו החוצה אלא רק הכנו פרנץ' טוטס ודיברנו.

*יש לי סיבה לדבר עם חמותי על האזרחות של *- אולי נוכל להזיז את זה.

מנמנמ.....

טוב נו, רק 14:00 בצהריים עכשיו, אני בטוחה שעד סוף היום יקרו עוד שלושה דברים.

הוציאו לי את הרוח מהמפרשים.

היום בבוקר קמתי לשיעור בטן ישבן ירכיים שלי ובזמן שקיפצצתי כמו עז מול המראה התמלאתי בבטחון. כן, אני אצליח להיות מורה לציור, כן זה יהיה מקור פרנסה ואוכל למצוא דירה נחמדה עם בריאן, כן זה יאפשר לי לצייר בזמן הפנוי שלי והכי הכי חשוב זה יאפשר לי זמן לעבוד על הספר השני. {וכן, אפשר לראות תוצאות של אכילה בריאה וספורט מאוזן}

ואז הלכתי לחתולית, הילדה שאני מטפלת בה בימי שני, והסתובבתי איתה בעגלה וכל הדירות שראיתי מהרחוב שמצאו חן בעיני הבנתי שהן בטח כל כך פאקינג יקרות... ואז דיברתי עם אמא של חתולית והיא רוצה להכניס את הילד הבכור שלה לשיעור פרטי אצלי אבל היא רוצה להכניס אותו יחד עם עוד 2 חברים שלו - כי אז זה יותר משתלם להם ולי {בגלל המחירים}.

אבל עכשיו זו אמצע שנה ורוב הילדים כבר התברגו לתוך חוגים והיא אמרה לי שאני צריכה לעשות פרסום אגרסיבי בכדי למצוא עוד ילדים.

וזה מלחיץ אותי.

ואז טילפנתי לאמא אחרת של ילדים שהיו בגן שבו עבדתי וגם היא התלהבה אבל תשובתה הייתה די זהה. ושאולי היא תוותר על חוג אחר שלה בעוד חודש חודשיים...

בכל מקרה הן אמרו לי שאני צריכה לכתוב על עצמי כמה מילים ואת זה הן יוכלו להעביר הלאה להורים אחרים. נראה לי אני אקח את הציור שציירתי אתמול ואערוך לתוכו טקסט.

ואז גם בריאן... הוא כל כך מתוסכל מהעבודה שלו עכשיו. הוא ממונה על פרוייקט בעבודה, אבל הממונים עליו רוצים לעשות כל מני דברים שהוא בטוח שהם טעות, ואין לו מספיק וותק בכדי להתעקש על שלו, והוא כל כך מבואס מזה. זה הרג אותי היום - עכשיו הסתובבנו בדיזינגוף והמבט בעיניו היה כזה מדוכא, כבר הרבה זמן שלא נראה ככה.

אז באופן עקרוני, שנינו הלכנו לנו, מבואסים ומפוחדים טיפה ממה שהולך לקרות בעתיד הקרוב. מבחינה כלכלית, מבחינת הדירה, מבחינת העתיד. אוף אוף אוף.

אבל הוא אמר לי משהו חכם היום כשאמרתי לו על הפחד שלי מדחייה {בגלל שיעורי הציור} - אם כל הזמן תפחדי מדחייה בסוף לא תהיי כלום.

זו אחת הסיבות שאני אוהבת אותו ומודה על כך שיש לי אותו. כשאני צריכה, הוא אומר לי משפט אחד שמסדר אותי לחלוטין.

טוב, נתמקד בדברים היותר נחמדים. החלטתי לארגן לו מסיבת הפתעה באיחור ליום הולדתו. היינו צריכים לבטל את המקורית בגלל שהוא פתאום חלה.

נ.ב

הייתי ממש מופתעת מהתגובות על הציור בפוסט הקודם. זה היה סופר נחמד ותודה לכולם. :)

אתמול התחשק לי לצייר.

זה לא דבר שבשגרה.

פעם הייתי מציירת כמה ציורים ביום. ולא סתם שירבוטים על דף נייר המחברת בזמן שהמורה מלמלת דברים חסרי פשר וטעם, אלא ציורים ממש, מושקעים. אבל ב6 השנים האחרונות ציירתי אולי... 9 ציורים. עשרה. לא יודעת. אני יכולה לספור אותם. ספרתי, ונראה לי אפילו פחות אם זכרתי את כל הציורים.

עכשיו, בגלל שרוב הזמן כשהייתי מציירת אכן כן זה היה בזמן השיעורים או משהו בסגנון, התפתחתי בעיקר ברישומים ולא בצבעים.

אבל אתמול התחשק לי נורא לצייר. ולא סתם, לצייר בצבעי השמן שלי.

אבל לא מצאתי את קן הציורים שלי. אחרי חיפושים של חצי שעה הסתבר שהוא היה אצל אמא שלי.

וויתרתי עליו והחלטתי לנסות לצייר בלי הקן, על השולחן, על הרצפה, העיקר לצייר.

ואז גיליתי שכל המכחולים שלי גם היו ונעלמו, אלוהים רק יודע היכן. {לאמא}.

אז בלית ברירה רכבתי לאמא. וברגע שאני אצל אמא, אז אני כבר יושבת איתה, מדברת, אוכלת. ועד שהגעתי חזרה מלאה בציוד ציור, הייתי צריכה לצאת לארוחה אצל הדודים של בריאן.

אלוהים התבאסתי!

אז הבוקר, אחרי שהכנתי מלאי קציצות לכל השבוע {טעים טעים} הוצאתי את הקן שבריאן קנה לי ליום הולדתי לפני שתיים ועד כה אפילו עוד לא נגעתי בו, הוצאתי את צבעי האקריליק שלי {דומים לצבעי שמן}, את ארבעת המכחולים העלובים שלי, והתחלתי לצייר.

אז...

יחסית לציור רביעי בסה"כ שציירתי עם צבעי אקריליק... במהלך העבודה הייתי מרוצה. אבל אחר כך, כשלקחתי צעד אחורה, כבר פחות.

זו הבעיה איתי. אני מאוד, מאוד, מאוד, מאוד פרופקציוניסטית. וכשאני מציירת אני רואה בעיני רוחי בדיוק איך אני רוצה שהציור יצא. וזה כמעט ואף פעם לא יוצא ככה. {למעט ציור אחד, הציור האחרון שציירתי לפני חצי שנה}. לכן אני מודה לאלוהים על כך שאני רוצה להיות סופרת. כי כשאני כותבת אני לא מצליחה להיות ביקורתית כל כך כמו שאני בציורים, כי זה הרבה יותר קשה לדמיין בעיני רוחי איך אני רוצה שהטקסט ייצא. או שהוא יוצא טוב, או לא, ואז עובדים על זה.

אז הנה הציור - 

ו...

אני חלוקה בדעתי עד כמה אני מרוצה מהציור.

המורה שלי ליוגה הייתה אומרת שעלי להסתפק במה שעכשיו אני מסוגלת לעשות ולא ליצור ממקום של תחרות ו"עוד ועוד ועוד" אלא ממקום של קבלה, ושל יצירה וכו'...

היא צודקת, אני יודעת.

אבל פרופקציוניזם זה דבר שקשה למגר.