מה שאני הולכת לכתוב הוא נושא אישי, ולמרות שאני חסוייה פה ואף אדחד לא יודע את הזהות שלי קשה לי לכתוב...
אמא שלי לא יכולה להכנס להריון לבד. היא צריכה לעבור הפרייה, אני נולדתי לפני שזה קרה לה, אמור היה להיות לי אח היום אבל הוא מת לפני הלידה, הייתי בת שנתיים שזה קרה, אבל זה כבר לא מטריד אותי. היא עשתה הפרייה שהייתי בכיתה ו', וזה נכשל. מאז היא נכנסה לדיכאון ולבעיות נפשיות. זה גרם לנו לריב הרבה, אבל עכשיו שגדלתי ודיברתי איתה לא קצת הבנתי שהיא צריכה אותי יותר ממה שאני צריכה אותה עכשיו, ויהיה אנוכי מהצד שלי להאשים אותה בדברים שלא בשליטה שלה. עכשיו, בכמה חודשים האחרונים אני ואבא שלי הצלנו להוציא אותה מהמצב הזה בערך. אחרי שלוש שנים בערך, זה פעם ראשונה שאני רואה מחייכת, מאמצע ו' , אני היום באמצע ח'. היא רצתה לנסות שוב את ההפרייה, אבל בגלל שהיא נכנסה למצב קשה בעצבים ובדכאונות והכל, יקח שנה עד שיהיה מותר לה, לחזור ולנסות כי עד שהיא לא תצא מזה לגמריי זה יכול להיות מסוכן גם לעובר, וגם לה. אני לא חשוב לי כבר אם יהיה לי אח או לא, כי כל החיים שלי בכיתי על זה שאני בת יחידה, הרגשתי בדידות, אף פעם לא הייתי ממש ממש פתוחה מול אמא שלי. היא גילתה עליי לבד דברים, היא כאילו קראה אותי. לא הייתי מספרת לה מעצמי, אני לא פתוחה אם אף אחד האמת. ובזמן האחרון ראיתי שגם היא נפתחת אליי, אפילו יותר ממה שהיא פתוחה אל אבא שלי וזה עשה לי טוב. הרגשתי שאם היא יכולה, גם אני.
בעניין הטיפול, היא לא רוצה לנסות שוב, גם אני לא רוצה. כי ככול שהיא יותר מבוגרת, אז הסיכויים שזה יצליח הם קטנים יותר, אני לא רוצה לעבור את זה שוב. לא רוצה שאם זה יכשל אז היא שוב תעבור הכל, כי גם אני עברתי איתה את זה ואני לא מוכנה לזה שוב. היא רוצה לאמץ ילד. מצד אחד, זה טוב. זה מצווה, ילד שיכול לגדול כל חייו בלי משפחה, למה שלי תהיה משפחה ולו לא רק כי יש לו הורים שזרקו אותו? הוא לא ביקש להוולד, אף אחד לא ביקש. זה שהורים שלו לא אחריים מספיק למה מגיע לו לחיות חיים בודדים? אולי הוא יגיע למשפחה רעה? שאנחנו בתור משפחה נותנים לילד חסות, זה כאילו העתיד שלו יהיה טוב, אנחנו יודעים שהצלנו ילד ממי יודע איזה עתיד. אין לי בעיה לאהוב ילד כזה. אם הוא יוכל להתרגל לקרוא לי אחות, ולאמא שלי אמא, ולאבא שלי אבא, אנחנו נתרגל לקרוא לו בן, אח, נכד, דוד. משפחה. אבל מצד שני זה מפחיד. אם נגדל אותו כל החיים, יבוא יום שנצטרך לומר לו שהוא מאומץ, והוא לא יסלח לנו? ועוד יותר, אם יגידו לנו שאנחנו לא יכולים לאמץ כי המצב הכלכלי שלנו לא טוב. ההורים שלי עוד הצליחו ממני לא להחסיר אבל עוד ילד אומר עוד הוצאות. בשנים הראשונות בעיקר, איך אפשר לומר לילד קטן 'לא' על צעצוע שהוא רוצה ? אני עוד יכולה להבין.
אני גם פוחדת ששאר המשפחה לא תקבל אותו, ומה אם החברה.? פתאום יבוא אח, אף אחד לא יודע מאיפה הוא הגיע? איך אני אתמודד אם זה? איך הוא יתמודד אם זה? החברה לא מתחשבנת על אף אחד, גם לא על נכים, או אנשים אם מוגבלות ודיסלקצייה.. אז שעל ילד מאומץ הם ירחמו..?
זה ממש מטריד אותי המחשבות האלו, אני רק רוצה שלבן אדם מסויים, יהיה את החינוך הטוב שאני גדלתי, את האהבה שאני קיבלתי, את האושר שההורים שלי נתנו לי . אני רק רוצה מישהו לתת לו עצות, לחבק אותו ושהוא יבכה להזדהות איתו ולומר לו "אתה יודע, שאני היתיי בגילך..."
אני רוצה אח קטן, לא אכפת לי מי, כי אין בן אדם שנולד רע. אני יודעת שמי שזה לא יהיה הוא יהיה הילד הכי מקסים בעולם.
אני בתור אמא, רואה את עצמי בעתיד ככה אם ארבע ילדים חלום חיי, ואחד מאומץ . כי זה מצווה וכי זה לא שונה מכל ילד אחר מבשרי.
לכל אחד מגיעה משפחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
