תועפות של עבודה ואני לא מצליחה להתיישב. פעם מצבים כאלו היו גורמים לי למיני התקפי חרדה כולל כל קשת התחושות האפוקליפטיות שזהו, הלך עליי ואני בחיים לא אספיק ובטח יזרקו אותי מכל המדרגות. היום אני פשוט נאנחת לעצמי בהשלמה והולכת לעשות משהו אחר, בהנחה שמתישהו אצליח להתרכז במשהו שלא כולל מקבץ רצחני של באבלס, ושבסוף פשוט אבלה שני לילות רצופים עם כמויות של קפה. חבל שלפני עשר שנים, או שבע, או אפלו חמש, לא למדתי כבר ששום דבר לא שווה התקף לב. שום דבר חברתי או קרייריסטי כלומר, רפואי כן. התקף לב במיוחד. מכריי טוענים שאני שלווה ואדישה, מזכרונותיי כסיר לחץ אני יכולה רק להניח שזה נרכש.
יודעים מה עוד נרכש? שתי חולצות וזוג מגפיים, שזה מה שקניתי אתמול לפני שהלכתי לראות את "הקיוריוס קייס אוף בנג'מין באטון", או לדוברי העברית שבינינו – "בראד פיט בכל מיני מצבי צבירה שרק אחד מהם חתיכי". אין לי הרבה מה לומר עליו. בשעה וחצי הראשונות חיכיתי שבראד יהפוך להיות חתיך כמו בתלמה ולואיז, וכשהוא באמת הפך נזכרתי שאף פעם לא אהבתי את פרצופו המפוחלץ מרוב בוטוקס ושהוא לא שחקן מי יודע מה ובכלל תמיד העדפתי את תאומו הזקן רוברט רדפורד. כל הסרט הזה תוכנת פוטושופ אחת גדולה. את ההשוואות לפורסט גאמפ כבר בטח קראתם והן נכונות. די משעמם, קלישאתי, לא מרגש אפילו טיפה ונראה כאילו נכתב על ידי נוסחת אקסל. מילא.
היום בבוקר תכננתי להגיע למס הכנסה ולבדוק מח עצם לילדה עם הסרטן. את שניהם לא הספקתי בגלל תכנון זמנים לקוי ואני אכולה רגשות אשמה ושנאה עצמית. אחרי העבודה אצא למקום חדש, אני לא יודעת אם הוא מגניב, ואחרי זה אני מקווה שאספיק לראות הישרדות ביס מקס ולא אתאבד על המיטה, אבל אני בספק. בבלוג אומניה אתם יכולים לקרוא על השופינג שלי, השיאים בבאבלס, למה אני לא מצלמת את עצמי עושה סקס בסלולרי וכל מיני דברים עם יותר מדי חדוות חיים מכדי שיהיה לי כח להעתיק אותם לכאן.
זהו, הולכת לעבוד. הפעם באמת.
שלכם,
נחושה וכמושה
ש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
