שעת הש.

כמו בכל שנה, ניצלתי את חול המועד כדי לטבוח באיקאה. יש משהו בחנות העל הזאת שגורם לי לתעב אותה בדיוק במידה הנכונה. מן דחייה משיכה שכזאת, תמיד ארצה להגיע לשם, זה תמיד נראה לי נחות. הג'אנק פוד של הרהיטים. ברור שהייתי מעדיפה בהרבה לאפסן בבית איזו פיסת ווינטג' עבשה שליקטתי בעמל בחושה ביפו, עם פיתוחים מוזרים ואווירה של חו"ל או של פעם או של מחר. גם סתם להתהדר במציאות שוק אקלקטיות היה יכול להיות נחמד, או בנגיעות סות'ביס במליון כסף ודוגמת עכביש משובץ זרקונים שתלוי על הקיר ולא חשוב כמה הוא דוחה, הוא נראה כמו משהו שלאף אחד אחר אין. משהו עם אופי, לא זבל רב פעמי שגררנו על הגג של האוטו כדי להחליף עוד שנתיים בזבל אחר.

אבל אין לי מוטיבציה, והאופי שלי כבר מזמן מתקבל בקטלוגים בדואר ככה שאין לי בעיה גם להכניס אותו לאריזה שטוחה. וחוץ מזה אצלנו, במילייה שלי אם יורשה לי לאמץ אחד, זה מקובל. כשנכנסים לבית של חברים מיד יש את הקריצה הקטנה הזאת ושאלת ה"איקאה, נכון?" הרטורית, הרי גם לי יש, אני מזהה את הספרייה הזאת ממרחק אז אל תשחקו אותה נגרייה יוקרתית ברשפון. המשכילים, כמו שותפתי למשל, גם יגידו "דגם קלימנטה שורה 26D, מגיע גם בגוון טבעי וליבנה, נכון?". וזה נעים, תחושה של אחדות ושל גורל אחד שם אותנו כאן, שם אותנו כאן ודחף לנו נקניקייה בחמש שקל. בחיים לא אכלתי כזאת, אגב, אני לא אוהבת נקניקיות יש בהן ציפורניים של חיות.

הצפויים, כמוני, יקנו את כל מה שלאחרים כבר יש. המיוחדים יותר ימצאו שם הפתעות שוודיות. אבל המשמח באיקאה עצמה, היא הסטיות הקטנות והבלתי מכוונות (אולי) שאף אחד לא יקנה בחיים ומערערות את שלוות הנפש שהמקום מנסה להשרות עלינו. פתאום במחלקת הטקסטיל, בין ווילון האמבטיה שלכולם יש למחצלת הכניסה שגם אני ארכוש, תימרח יציאה שוודית שכנראה איזה לסה הלסטרום חשב שתתפוס חזק בלבנט המיוזע. שטיח מעור פרה למשל, אמיתי לגמרי, שיוצר את התחושה המטרידה שהפרה פשוט שוכבת על הרצפה שלך, חד מימדית ושעירה כאילו השטיחו אותה באיזה סרט מצויר. וזה כל כך מכוער ולא מכאן וגורם לאי נוחות קולקטיבית, ששטף מבקרי חול המועד פונה מיד כאיש אחד, או כעדר פרות שטוחות אם תבחרו בקלישאה, ועט על איזו ערימת פלסטיקים ירוקים שאפשר להכין בהם קרטיבים ושישיית כוסות ב29.90. הפרה הזאת, בלילה חלמתי עליה, שהיא מתחת למנגנון הזה שם שמוחץ כורסאות, מכירים? זה שבודק את עמידות המוצרים ואפשר לבהות בו שעות בלי שהם נשברים. תמיד בא לי לדחוף לתוכו את האחד העפרונות הקטנים האלה, שיפסיק כבר למחוץ את הכורסה המסכנה.

ומטבעי לא נוח לי להסתובב בחלל הזה, ההאנגרי, המואר יתר על המידה והצפוף לרוב, שאצלי לפחות גורם לדמיונות שווא על כריזות בסגנון "כולם כאן, אפשר לנעול את הדלתות ולשחרר את הגז", אחרי זה איזו זונדר נתנייתית תגרד את הגופות שלנו מהקליספן (42A), תכניסו את סיבוב הבא.

 אבל אני אוהבת את המחלקה המנוכרת למטה שאוספים ממנה את הדברים, זאת שנראית כמו בית קברות לקרטון. ערימות של קופסאות על גבי קופסאות. זה תמיד מזכיר לי את הסופים של "אינדיאנה ג'ונס". ואני אוהבת את האריזות השטוחות, אני מודה, עם כל המטאפורות המעפנות לחיים שאפשר למצוא להן. קסם מרי פופינסי, כל כך קטן אבל בסוף יוצאת משם שידת לילה מפלצתית שאחרי זה כל מיני יאיר לפידים משועשעים מעצמם יכתבו טורים על כמה קשה להרכיב אותן. זה לא קשה. אם אני מצליחה בלי גבר ובלי מקדחה, צריך להיות ממש מפגר כדי לא למצוא את עצמך תוך כמה שעות עם חדר כמעט חדש באלף שקל, קרטיבים מדיאט קולה ומלא קרטונים להוריד לפח.

טוב. חפרתי. אני הולכת לחדר כושר.

שלכם,

מרהטת ולוהטת

ש.