שעת הש.

מהאוטובוס שכמעט דרס אותי לא נותר סימן מלבד פצע מכוער במרפק, שפוסי טוענת שיהפוך לצלקת סקסית עד מאוד. אני מאמינה לה. מעברי חצייה עדיין נראים לי מרתיעים לפרקים, אבל אני יכולה כבר לחצות אותם בלי להתאבזר לפני כן באוזניות, אמ.פי, והסאונדטרק של "חנות קטנה ומטריפה" שתמיד מוצא את דרכו המשונה אליי ברגעים הקשים. אני מניחה שאת ההיי לייט של השבוע, שהיה עמוס למדי בכל מיני סגירות מוקדמות ומשמרות מטרידות, אני יכולה לסכם בתערוכות הגופות, שהדבר הרע היחידי שיש לי להגיד עליה הוא שהיא מוצגת בחיפה. אמנם נסענו ביום השואה, נתון מעודד תמיד, ועוד עם חברה משובחת שכללה את פוסי, הנסיכה, קוקס ואני, וגם עצרנו בדרך לארוחת בוקר מפעימה ומפכפכת, ועדיין. מכריי כבר מודעים לפוביית הנסיעות לוכסן טיסות לוכסן כל דבר שכולל ישיבה ארוכה באמצעי ניוד מרובה אנשים שלי ובכלל, מה קשור חיפה? והמדעטק הזה ששיבצו בו את התערוכה, פוי, איזה מקום של חנאג'ים שוחרי מדע.

אבל רגע, תערוכת הגופות. השלט שפותח אותה, שאפשר לתמצת אותו ב"הגופות האלה הם בכלל לא של סינים אז רדו לנו מהגב, אנחנו אתיים, אתיים!" משעשע למדי, ומיד לאחריו מגיע הסבר על תהליך הפלסטיזציה שהשתמשו בו כדי לשמר את הגופות והומצא, תחזיקו חזק, על ידי גרמני. כן כן, כאילו הייתה אופציה אחרת. כאילו איזה אנגלי רך לבב היה יושב בבית וחושב לעצמו "המממ, איזה דברים משעשעים אני יכול לעשות עם כל גופות האדם האלו שאגרתי במרתף ליום מעונן?". כן. זה היה יכול להיות רק גרמני. או אוסטרי. ואם הוא לא פיתח את החרא הזה על בסיס טכניקות סודיות שרישומיהן התגלו בבונקר של היטלר בברלין, תקראו לי כלבה ותוציאו אותי לטיול.

לא הרגנו סינים! הרגנו טיבטים!

ואז! הו הו. הגופה הראשונה, כמדומני, היא של אדם רץ. אני לא יכולה להיות בטוחה כי משום מה כולן מתבססות על גופות שעושות פעולה גופנית מבאסת זו או אחרת, בטח בשביל טונוס השרירים או משהו מדפרס בסגנון, אבל אני כמעט בטוחה שהוא היה הרץ. עיני החרוזים החומות שלו עקבו אחריי חצי תערוכה, זה היה קצת קריפי. וכן, הוא היה מקולף כמו בכל התמונות מהתערוכה, ובאופן כללי נראה כמו משהו שחניבעל לקטר עומד לדחוף לו תפוח לפה ולהכניס לתנור. כל החזה שלו היה חתוך ובפנים לא היה כלום, אני רק יכולה לנחש שהמעיים המיובשים שהיו תלויים על הקיר ממול היו שלו והוא בכלל מנסה לרוץ אליהם.  

קצת הפריע לי שאין שם שמות, אני מודה. הכל נראה כל כך קר ומנוכר ומעוצב ואפילו קצת פלסטיקי כאילו כולם שם התפגרו באיקאה.  ולא יודעת, הייתי תורמת את גופי לתערוכה הזאת, אבל אחרי כל שיעורי הפילאטיס האלו הייתי שמחה לקבל קצת קרדיט.  אם במקום שלט קטן של "סרעפת. הסרעפת היא אליפטית ויש לה חלק חשוב בתהליך הנשימה" היה כתוב משהו כמו "סרעפת. סרעפת זו הייתה שייכת לקווין ג'ונס (לא סיני), 1946 – 1987 שנפטר מדום לב בעת קרוז בקאריביים. אהב טונה", הייתי מתעניינת הרבה יותר. סרעפת יש לכולנו, קווין ג'ונס היה רק אחד.  

 "אייב סמית', 1956 - 2004. היה אדם פתוח"

איברי מין. לחלקם היה ממש קטן, מה שהחזיר אותי לחשדות לגבי הסינים. גם יש להם רקטומים שם ופטמות שנראות כמו פיסות פרי מיובשות. הייתה רק אישה אחת, כל היתר גברים,  בחיינו ובמותינו אנחנו מופלות. החלק הכי דוחה היה של העוברים, למרות שהגברים שם נראו נגעלים קצת פחות, ככה שכנראה זה קשור לעובדה שאני מטפחת רחם. כל שבוע והתינוק שלו, עד לעובר בוגר. וגם היו פחות מידי מחלות, ומכל עבר נשמעו טענות ה"בניו יורק זה הרבה יותר מרשים", "בניו יורק היה סוס", בניו יורק הייתה גופה של אישה בהריון". יאללה יאללה, הטיסו בשבילכם בת יענה מקולפת מחו"ל  ואתם מקטרים שזה לא סוס? למי אכפת בכלל? אם בניו יורק היו מתאבנים לפני הייתי מרגישה קצת מקופחת, אבל על בת יענה?

לי הוא נראה די סיני

 זהו. אני הולכת להתארגן לנסיעה בת יומיים. לא אהיה ליד המחשב, אבל תהיו תמיד בליבי.

נשיקות

פלילית ואלילית

ש.

ושי צנוע לימי פול האוס שחונים:

"אבל יש לי שלושה זוגות!" ש. כהן, 2009.