פאטה מורגנה

אני לא חושבת שאי פעם הייתי כל כך מותשת... השבוע הזה הוציא ממני את כל האנרגיות המעטות שיש בי והשאיר אותי כמו שק תפוחי אדמה ריק, גוף בלי אנרגיה שעושה את מה שצריך בצורה מכנית בלי לחשוב אפילו, אני אוכלת וישנה רק כי אני יודעת שזה חובה, לא כי אני מרגישה צורך לזה... 

להיות בבית ספר כל יום מ8 בבוקר עד 12 בלילה זה ממש לא תענוג, אבל אלה הם חיי התיאטרוניסט, יש מופע אז נותנים את כל הכוחות כדי להוציא אותו לפועל, גם אם זה אומר שכולנו נירדם על השולחן בשיעורים.

אט אט אני רואה איך כולנו מתפרקים, איך כל אחד מגיע לשלב הזה שהוא לא מסוגל יותר ומתחיל לבכות כמו מטורף בלי סיבה או שהמערכת החיסונית שלו קורסת והוא נהיה חולה והכל מהלחץ שמופעל עלינו שהכל יהיה מושלם.

אני שמחה שאני לפחות לא נשברתי ליד כולם, כי אני ממש שונאת לבכות ליד אנשים. אני נשברתי ביום שלישי עם נדב, הוא בא לאסוף אותי אחרי החזרות ב11 בלילה (וזה עוד היה יום שיצאנו מוקדם!), אחרי שראיתי אותו רק בלילות ובבקרים לפני שיצאתי כי הוא יצא לרגילה בדיוק בשבוע החזרות וההכנות המטורף ובקושי היה לי זמן אליו, נכנסנו למיטה כדי ללכת לישון והתחלתי לבכות, בכיתי את כל החרא שהצטבר אצלי, על המנילה הגרועה שקיבלתי, על זה שהוא חוזר לבסיס לעוד 21 וממש קשה לי, על זה שאני מפחדת שניפרד, על העייפות שלי מהשבוע החולף, שלא ראיתי אותו כל הרגילה, בקיצור, הוצאתי הכל על החולצה שלו. בחיי, שאני מאושרת שיש לי אותו ושהוא יודע איך להתמודד איתי, שהוא יודע בדיוק מה לעשות, מה להגיד ומתי כדי שאני אירגע הכי מהר ובצורה הכי טובה, אדם רגיל היה נבהל ובורח כי אני די בלתי נסבלת כשאני בוכה.

אבל בסופו של דבר, הדברים האלה ממש מגבשים בין המגמה. כי כשאתה נמצא עם אותם אנשים במשך 16 שעות ביום, חווה את השגעונות, דכאונות והשטויות שלהם זה מקרב ביניכם. אם קודם הייתי בטוחה שכל הי'דניקים הם מתלהבים טיפשים (בעיקר כי חלקם חברים של אחי הקטן) עכשיו, אחרי שיצא לי להכיר אותם אני מבינה איזה אנשים מדהימים ובוגרים הם ושאסור היה לי לשפוט אותם מוקדם מדי, זה שהם קטנים ממני וכל התלהבו מדי בתחילת השנה לא אומר שהם אנשים פחות טובים.

בקיצור, אני מאחלת שהשבוע הזה ייגמר מהר, שהמופעים יהיו מדהימים אחד אחד, שהקהל ובמיוחד אנחנו נהנה, וששבוע הבגרויות יהיה יותר קל...

ככה נראה האמפי ביום הראשון של בית ספר (ברגיל הוא עם פחות נייר טואלט)

ככה נראה מה שעשינו מהאמפי לכבוד המופע בשעת ערב מאוחרת עם אור אדום של פנסים ובאיכות אינסטגרם ופייסבוק.

דולי

שהולכת לבלות את השבת שלה בהשלמת שעות שינה שהיא כל כך התגעגעה אליהן.

זה מדהים איך ב4 חודשים כל מה שעבדנו עליו במשך שנתיים וחצי נעלם כלא היה...

זה מוזר לחשוב שעד לפני 4 חודשים הייתי מסוגלת להגיד לעצמי ואפילו בקול שאני אוהבת את איך שאני נראית ואת הגוף שלי. ועכשיו, אני מסתובבת עם בגדים כמה שיותר רחבים וגם איתם אני מרגישה ענקית...

אני יודעת שאני לא שמנה, ואני יודעת שהמשקל שלי תקין ועל סף תת משקל אבל ההרגשה הזו שהנחילו לי בילדות שאני תמיד צריכה להיות רזה יותר, ספורטיבית יותר ולאכול כמה שפחות לא עוזבת... היא נעלמה קלות אחרי שהתחלתי לצאת עם נדב שגרם לי להרגיש הכי יפה והכי נחשקת בעולם, בזכותו התחלתי ללכת עם בגד ים בלי מכנסונים וללכת עם בגדים צמודים שמבליטים לי את הקימורים ואת הגוף, הוא הראשון שראה אותי עירומה לחלוטין ואוי, כמה זמן לקח לו לשכנע אותי שזה בסדר שיהיה אור בחדר כשאני לא לבושה כי אין לי במה להתבייש.

ועכשיו כשהוא בצבא ואני בקושי רואה אותו הביטחון מתפוגג והבושה עולה. עכשיו אין מי שאני אצא איתו במהלך השבוע ויגיד לי כמה שהבגד הזה מחמיא לי וסקסי עליי, או שיגיד לי כמה יפה אני וכמה מזל יש לו שיש לו אותי, אין מי שיסתכל עליי במבט מלא זימה ויתאפק שלא להתנפל עליי ליד חברים או משפחה. כל זה קורה רק בסופי שבוע, וגם זה לא תמיד וזה פשוט לא מספיק לי כנראה... זה כל כך דפוק שאני צריכה את החיזוקים השטחיים האלה, שיגידו לי שאני יפה כדי להרגיש טוב עם עצמי אבל אני בעצמי דפוקה, אז יכול להיות שיש פה איזשהו היגיון.

ובמהלך השבוע אני נעה בין ימים שלמים של חוסר אכילה, כי פשוט אין חשק והכרחה לאכול כי אני יודעת כמה זה לא בריא לבין ימים בהם אני טוחנת אוכל בלי לשים לב ורעבה כל הזמן ולא מצליחה להשתלט על הרצון לאכול אוכל משמין. 

וזה דפוק. זה ממש דפוק. ואני שונאת את זה.

ביום ראשון יש לי תור לרופא בקשר לכאבים ברגליים ואני אשאל אותו איזה ספורט אני כן יכולה לעשות, אם לשקול מעל 50 לפחות שזה יהיה בגלל שרירים ולא בגלל שומן מיותר.

דולי ששונאת את עצמה כרגע על הפוסט הזה אבל הייתה צריכה לפרוק את זה איפושהו...