"אני מצטערת אבל אתה לא בשבילי" עניתי בלי לחשוב פעמיים.
אושרי השפיל את מבטו וצייר עם רגליו על החול.
"אושרי... בבקשה תגיד משהו!" התחננתי, מודאגת.
"הנה. אמרתי משהו. את מרוצה עכשיו?" אמר נסער ורץ משם.
התיישבתי על החול ובכיתי.
אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, רק הנחתי את ראשי בין כפות ידיי ובכיתי.
לפתע הרגשתי יד נוגעת בכתפי.
הסתובבתי בבהלה.
ראיתי נער שנראה בערך בגילי, עם שיער חום בהיר. הוא לבש בגד-ים שחור ונעל כפכפים לבנים פשוטים.
"מצטער. נבלהת?" שאל הנער.
"לא" שיקרתי, "מי אתה?".
"קוראים לי ליאור, איך קוראים לך?"
"אני גילי. אז.. מה רצית?" שאלתי.
"ראיתי אותך בוכה, ו.. באתי לעזור, כאילו.. אם את רוצה.." ענה במבוכה.
"עבר עליי יום קשה.. אבל באמת קשה" הסברתי.
"מה קרה?" שאל.
"התעוררתי בבוקר, כרגיל, יצאתי עם חברים לקולנוע, חזרתי מהסרט, שיחקתי לי באייפוד ואז פתאום אני שומעת דפיקה בדלת" עניתי.
"ומי זה היה?" חקר.
"זה היה אדם בשם יוסי. הוא הודיע לי הודעה מאוד עצובה, קשה לי לדבר על זה.." הרגשתי את הדמעות חונקות אותי.
"תספרי לי.. אם לא תספרי אני לא אוכל לעזור לך.."
"טוב, אני אספר. הוא אמר לי שאח שלי מת בתאונת דרכים.." כבר לא יכולתי להחזיק עוד את הדמעות, פשוט נתתי להן להתפרץ החוצה.
"אל תבכי, גילי! בבקשה, אני לא יכול לראות אותך בוכה.."
קמתי על רגליי. כיסיתי את פני בעזרת כפות ידיי ובכיתי. ליאור חיבק אותי וניסה לעודד אותי.
"זה לא כזה נורא, גילי.. גם לי זה קרה, פעמיים!" ניחם.
"גם לי זה קרה פעמיים. אבא שלי מת מסרטן לפני שנתיים.." עניתי בעודי ממשיכה לבכות.
"טוב, גילי, אנחנו לא עושים תחרות מי יותר מסכן. אני רק מנסה לעזור, גילי.." אמר.
"תגיד, הבית שלך ריק?" שאלתי, בציפייה לתשובה 'כן'.
"אממ.. אני חושב שכן, אח שלי היה אמור להיות בעבודה כבר ממזמן" ענה, "למה את שואלת?"
"חשבתי ש.. אולי אנחנו יכולים ללכת אלייך, אם באלך..."
"אוקיי" אמר בפשטות.
ליאור החזיק את ידי והלכנו לביתו.
לפתע הוא עצר. נראה לי שהוא חיפש משהו.
"לא, המכונית שלו לא שם.." מלמל, והמשכנו ללכת.
לאחר בערך 2 דקות של הליכה משעממת ליאור הוציא צרור מפתחות עם מחזיק מפתחות בצורת גולגולת. הוא פתח את הדלת ונכנסו לביתו.
הבית היה קטן מאוד, היה בו בסה"כ מטבח קטן מאוד, סלון קטן עם טלוויזיה משנת תרפפו, שירותים ושני חדרי שינה. במטבח היה כיור מטונף, מקרר ישן, כיריים מלוכלכים ותנור. בסלון הייתה טלוויזיה ישנה מאוד וספה זוגית וקרועה. השירותים היו נורמאליים וגם חדרי השינה.
"אני יודע שלא ציפית לדבר כזה, טוב נו, ככה זה כששני בנים גרים בדירה קטנטונת שכזו" אמר ליאור, כאילו שהוא קרא את מחשבותיי.
"אתם גרים פה.. לבד?" שאלתי, מופתעת.
"כן, ההורים שלי מתו כשהייתי קטן, אז נשלחתי לבית יתומים עם אחי. אבל כשהוא חגג יומולדת 18, כבר נתנו לנו ללכת לגור לבד" ענה.
"טוב, את באה לחדר?" שאל.
"כן, בטח.." עניתי.
הוא הוביל אותי עד לקצה המסדרון הצר, שם היה החדר שלו.
הוא התיישב על מיטתו הגדולה וטפח עליה, מסמן לי לשבת. אז התיישבתי לידו.
"בת כמה את?" שאל.
"17, אתה?"
"אני בן 18, זה כמעט אותו דבר כמו 17" ענה.
"כן.." מלמלתי.
"תגיד, מתי ההורים שלך מתו? ז'תומרת, אם זה לא מפריע לך שאני שואלת" שאלתי בנימוס.
לפני בערך 13 שנים, וזה לא מפריע בכלל שאת שואלת" ענה.
"וזה לא עצוב לך?" שאלתי.
"זה קצת עצוב" ענה.
"אתה לא מתגעגע אליהם?" המשכתי לחקור.
"גילי, זה היה לפני 13 שנה, אני לא מתגעגע יותר מדי. לפעמים אני חושב עליהם, אבל לעיתים רחוקות" ענה.
לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה הודעתי בשקט: "נראה לי שאני אלך עכשיו.."
"טוב, אפשר את הפלאפון שלך לשנייה?" שאל.
"כן, בטח, הנה" עניתי והושטתי לו את הפלאפון שלי.
הוא הכניס את המספר שלו והחזיר לי את הפלאפון.
"תודה" אמרתי והלכתי.
בדקתי את הפלאפון וראיתי שהשם של ליאור באנשי הקשר שלי היה 'ליאור-הפסיכולוג האישי שלך'.
צחקתי והמשכתי ללכת לכיוון הבית שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדן - סיפורים בהמשכים