תפיסת מציאות

במזן האחרון אני מנסה לעבור איזשהו שינוי פנימי, שגורר גם לשינויים חיצוניים.

אתחיל מזה שבסוף 2012 התאהבתי. בהתחלה זו הייתה אהבה טובה, כזאת שאף פעם לא חוויתי, אחת רגועה ונעימה, בלי קנאה, בלי דאגה, בלי אובססיה. עם הזמן גם את זאת הרסתי. זה היה נראה לי טוב מידי, ועכשיו אני מבינה שבאופן תת מודע חיפשתי את החסרונות בכוח כדי להוכיח לעצמי שאין דבר כזה מושלם. זו הייתה טעות, וזו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה, ועכשיו אני משלמת על זה בסבל ותסכול. המון תסכול.

הבן אדם פגע בי במודע, ואני נלחמת ברצון הזה לתפוס אותו ולהגיד לו כל מה שיש לי להגיד, כי לא מגיע לו. יש לי גוש כזה בבטן של חוסר אונים, ואני לא יודעת מה לעשות. אני מנסה לשכנע את עצמי שכל זה כימיה וקשרי עצבים במוח, הורמונים וכו', אבל זה לא כל כך עוזר. אני נשענת על ד"ר זמן.

במקביל החלטתי להפסיק לעשן. היום. אני די משוכנעת שאם אני אהיה בריאה יותר, אני גם אהיה שמחה ורגועה יותר, וזה יעזור לי להתמודד. אהבה זו החולשה הכי גדולה שלי, ועד היום מעולם לא הצלחתי להתמודד עם המחשבה שמישהו מנתק איתי קשר סופית. הפעם אני אצליח. בלי פסיכולוג חרטא.

בא לי להעלם. בא לי לקחת כמה דברים, להשאיר את הפלאפון, להשאיר כרטיס אשראי, וללכת בלי להגיד לאף אחד. שבוע - שבועיים לשוטט בארץ כאילו אין לי מחוייבויות, אין לי דאגור, להיות אדם חופשי. אבל אני סגורה כל כך חזק בתוך המסגרת, כל כך מפחדת. אני חושבת יותר מידי על העתיד, ומצד שני מתקשה להאמין שמתישהו זה יגיע, מתישהו יהיה לי מקצוע ועבודה קבועה, מתישהו אני אתחתן ויהיה לנו בית וילדים. מתישהו בעלי יבגוד בי.

עברתי תאונה עם האופנוע. נכנס בי רכב שעשה פרסה במקום אסור ולא ראה אותי. מאז הכל התחיל להשתבש. מלא בעיות בעבודה, נאלצתי לחזור לגור עם אמא, היא לא קיבלה את החתולה אז השארתי אותה אצל סבתא והסתבר שסבתא אלרגית, הבן אדם שכל כך אהבתי (ועדיין) עשה את הדבר שהכי מכאיב לי במודע ועוד דברים שאין לי כוח להזכיר אותם אפילו. חשבתי אולי שזה בגלל שלא קראתי ברכת הגומל. אבל זה שטויות. החיים מטילים עליי ניסיונות, ואני לא יודעת איך אני אמורה להתמודד עם זה, באיזו דרך לבחור, או האם אני פשוט אמורה לזרום עם מה שיש וללמוד מזה משהו? אבל מה?

בקיצור תקופה לא משהו, אבל אני משתדלת לשמוח. כמה שיותר.