ביום קר וגם ביום בו השמש מחממת ועוטפת בקרניים צהובות שמאירות חיוכים,

היה מראה רק את גבו, מעולם לא ידעתי אם הוא בורח, או פשוט אוהב להיות לבד. 

והכי נוח, לי ולכל יצור אנושי להודות שהבעיה היא אצלו,

"הוא וודאי מעדיף להרגיש את הרוח על פניו ולא חיבוק חם שיחסום אותו מהאוויר הקר ."

מעולם לא ראיתי את צבע עיניו, אבל תמיד דמיינתי אותן כחומות וריקות מהכל .

הוא היה בועט באבנים כאילו נהג להרחיק ממנו גם חפצים דוממים .

הזמן חלף והשמש עברה למקום אחר, והוא כנראה החליט שהגיע הזמן גם בשבילו,

לשנות את השגרה . 

הוא הסתובב, להפתעתי עינייו היו תכולות כצבע השמיים, או אולי,

הצבע השתקף בדמעות .

הוא היה עצוב .

למין רגע מחריד אחד התחרטתי על שהנחתי למחשבות להתגנב ככה אליי,

"רק הוא אשם"

התלבטתי אם לבטל את המרחק בינינו ולהוציא מילה בשבילו,

אבל הוא כיסה את עינייו, יצר מעצמו חומה מפני כולם וברח בריצה מהירה כאילו תלויה בחייו .

מכיוון שכל חיי בהיתי בגבו בלבד, היה פשוט לזהות אותו כשנשען על עץ ליד הבית שלי .

ניגשתי במבוכה בלי לדעת את שמו וביקשתי לדעת ממה הוא מפחד ובורח תמיד .

הוא לא ענה והביט לשמים, לאחר מספר דקות שהתיישבתי לצידו, הוא התבונן בי וראיתי

שצבע העיניים שלו יפה מצבע השמיים .

הוא דיבר בקול חלש והודה בפניי בבושה שננטש על ידי משפחתו .

כולם עזבו והוא ביקש להישאר אך מעולם לא חשב שבאמת יתירו לו להישאר לבד .

היו לי המון שאלות אליו כמו למשל מי דאג שיאכל יום יום ?

הוא אמר שדווקא בגלל זה מעולם לא היה מסוגל להיקשר לאנשים .

הכי קרובים אליו השאירו אותו כאן לבד ומי יודע אם זוכרים אותו בכלל .

ומי יגיד לו "תסמוך עליי" ? הרי למי הוא יאמין ?

אפילו אבנים הרחיק ממנו ודאג להישאר לבדו .

ניסיתי להתקרב ולעטוף אותו בקצת מהאהבה שהעניקו לי,

אבל הוא ברח, ברח בפחד, אפילו בלי להסתכל לאחור .

אני, חיה, נאהבת, ומנחשת מדי פעם מה עלה בגורלו,

והוא,

עד היום אני תוהה,

אם זכה להסתכל שוב בשמיים .