הצעדים הלא מדויקים של הרגליים שלי,

מגבירות בי את הרצון לשבת ולנוח .

כיווצים בפנים מתוך כוונה לברוח מכל זיכרון אפשרי .

שינוי מצב רוח מטיש, יושבת, טיפה עצמי,

טיפת צל של ההיא שהייתי קודם .

חשבתי שהיא שבירה מדי,

מאחורי משקפיים שמדמים בעיניי מקום מסתור .

חשבתי שהוא מכסה את עצמו בכל המסכות האפשריות,

לא מסוגל לחשוף את עצמו .

התיאורים של כל אחד מהם מפורט אצלי באיזו מגירה ..

צופה מהצד ורואה בדיוק איך הם מתמודדים .

שניה אחת של הבנה בועטת ומכאיבה,

על העובדה שלא אוכל לכתוב יותר משורה על עצמי,

יש תיאור שלי באחת המגירות של מישהו אחר ? 

שוללת את האפשרות שאולי קיימים כמה

שמזהים את המצב שאני נמצאת בו,

ואולי יצליחו לדעת בדיוק מה לעשות .

יש עם מי להזדהות, יש עם כמה לדבר,

אבל הרצון בעצמי לדבר מסוים שאני היחידה שמצליחה להבין,

ניסיתי למצוא את המילים להסביר להם,

מצאתי, אבל לא אוכל לדאוג שלא יבינו שונה מהכוונות שלי . 

כל כך רוצה אבל אולי זה לא הזמן לבקש.

אולי פשוט כדאי שאניח להם,

אתן להם לחיות כפי שחיו ..