לפני בערך שנה,

פתחתי בלוג, המטרה שלו הייתה פשוט לכתוב הכל,

את כל מה שעובר עליי ואת כל מי שאני,

הכתיבה שלי הייתה קיצונית, גם כשדברים היו בסדר,

החצנתי את הכל כי זה גרם לי להרגיש שהוצאתי את מה שיושב לי על הלב,

הבלוג שלי היה מקום להתנהג בו בלי שום פרופורציות .

חברות שלי גילו על הבלוג וקראו הכל, כלומר,

הלכו הרבה אחורה,

בהתחלה נורא פחדתי מהעובדה שאנשים קרובים אליי קוראים את זה,

דווקא בגלל העובדה שהכל נורא קיצוני,

כשהן דיברו על זה איתי, איבדתי שליטה, לא ידעתי מה להגיד ואיך להסביר את כל מה שכתבתי,

משם, הדברים שהיו רחוק אחורה בבלוג, הציפו אותי מחדש וגרמו לי לכתוב פוסטים חריפים,

שגרם לחברות שלי להרגיש כאילו הדברים שהם עשו חסרי משמעות,

אז,

אולי זה המקום להסביר, 

שהמעשה שלכן השלים אצלי מקום שהיה חסר, בדיוק אותו דבר שהניע אותי לפתוח בלוג .

הדברים שאני כותבת היום, רוב הפעמים לא מכוונים לאף אחד,

וכמעט תמיד לעצמי, גם אם זה נשמע שאני כותבת למישהו אחר שאתם בטוחים שאתם יודעים מי הוא .

אמא שלי תמיד אומרת שלפעמים כשאתה אומר משהו למישהו,

אתה יכול מהר מאוד לשים לב שאתה מעביר ביקורת על עצמך,

ושוב, זה המקום להגיד שכשאני כותבת דברים הם לא מכוונים לפגוע באף אחד,

במקרה שהם מכוונים למישהו,

כשאני מבקשת מאנשים "לקחת את זה לכיוון שלהם" אני לא תמיד מצליחה לשאת באחריות של הכיוון שאליו הם לקחו את הכל .

אני מתנצלת על כך שדברים יצאו משליטה,

שכתבתי דברים שנתנו לכן את ההרגשה ההפוכה ממה שהייתי צריכה לתת לכן,

אין בי שום כוונה לפגוע בכן או לגרום לכן להרגיש לא מוערכות ..

בסך הכל, 

לפני בערך שנה,

פתחתי בלוג,

המטרה שלו הייתה פשוט לכתוב הכל,

אבל איפה הגבול ?