האופוריה הזו שמצליחה לסנוור,

ומעולם לא מפסידה לאף תחושה אחרת,

שולטת בי .

ולא משנה לי שמילותיי אינן מתחרזות,

ולא מתנגנות כשיר ישן העמוס זיכרונות .

לא משנה לי שדבר לא מוצא חן בעינייך,

על חיי לא חרוטה הקדשה עם שמך .

מילותיי האישיות שברגעים ספורים,

הופכות להיות שקולות יותר מתמיד,

אינן נתונות בשליטתו של איש אחר .

אף לא אות אחת מיותרת .

בתוך פחד שמנסה לתעתע 

ולחטוף אותי לסדרת מחשבות

שמהן חמקתי במשך כל שהותי בעולם הזה,

אני מאבדת את הנחוץ בכדי להתבונן בהגיון .

והתחושה הזו,

ספק אם מכאיבה או מהפנטת,

או שמא דווקא זו נקודת התורפה,

הכאב הוא זה שאני צריכה .