אתחיל את הסיפור כמו מעשייה,

זה היה יום רגיל,

הנסיבות כבר נמחקו מראשי,

זה היה 'רגע של התלהבות' כך היה נדמה,

ואני החלטתי לפתוח בלוג.

הנחתי שהוא יעלם עם הזמן,

ובדרך מוזרה הצלחתי להפוך אותו להרגל.

גיליתי עד כמה טוב לכתוב,

ואיך אפשר למצוא כל כך הרבה מילים....

כשהחלטתי לפתוח במסע בין בלוגים,

גיליתי סיפורים קורעי לב,

חלקם כתובים בצורה אומנותית,

שמיד מבחינים שנדרש זמן רב לבנות אותם,

ומולם-

אלה שנכתבו בלהט הרגע,

עם כעס .

ככל שהזמן עבר,

היה קל יותר להבין מי כתב את המילים כשדמעות נוחתות מתחתיו,

והוא ספוג עצב,

ומי פנה לבלוג רק כשנרגע ומחשבותיו מסודרות.

נפתח בפניי עולם מרתק,

שאגיד את האמת- הציל אותי פעמים רבות מליפול,

והעניק לי פיתרון פשוט כדי להבין את הרגשות שלי .

פגשתי אנשים עם ראש יצירתי,

שגרמו לי לקנא, 'איך לא חשבתי על זה ?!'

מתחילת דרכי הרגשתי שהאנשים פה הם קובץ איכותי,

של אנשים טובים,

שאוהבים לכתוב.

והיום,

מרגישים שהם חייבים להחזיר טובה למקום הזה,

ולאנשים האלה,

שהכניסו את מי שהם לתבנית גמישה שהניחה לנו למתוח אותה לאן שנרצה.

בבקשה-

אל תיקחו לנו את ישראבלוג !

"זה הלב שלנו, אנחנו איננו יכולים פשוט לקבור אותו ביער"