אציין כי ממקום של חיבורים, היכרויות, אנשים והתרחשויות

המקום הזה הפך להיות מדבר, שממה

אני מביטה מידי פעם ברשימה כאן בצד שמעידה מי קרא כאן אחרון ונתקפת חרדה מסוימת, לא מבינה מדוע.

גם אני קוראת שקטה כל הזמן, אז למה פתאום זה מפריע לי?

אולי כי לדבר לעצמך זה מאוס בשלב מסוים.

and here I go again

אני מתגעגעת ולא מתגעגעת

למי שהייתי פעם

להתמסרות הטוטאלית

לשחרור ש(חשבתי ש)הגעתי אליו

לכאב


הייתי רוצה שלא יהיו לי חברים כלל. שלאף אחד לא יהיה אכפת ממני.

ובעודי אומרת את זה, אני ממש מתבאסת שמהקוראים כאן לא נשאר אף אחד (חוץ מאחד, you know who you are)


יש כאן עוד אחד שכתבתי עליו, אולי אתה קורא את זה, אולי גם אתה נעול מחוץ למייל שלך כמוני, אבל שתדע שאתה אחד מאולי שניים שכתובים פה שבאמת עדיין זכורים לי כחוויה טובה.


וכתבתי כאן הרבה, הרבה מאוד, הרבה מידי.


הייתי בת 18 כשכתבתי את כל זה. כשהכרתי מכאן אנשים למפגשים-לא-מפגשים.


אבל בתכלס הייתי בת הרבה יותר. מצד שני, זה כנראה מה שכל נערה אומרת לעצמה.

אתם יודעים מה עוד מבאס בלהינעל מחוץ למייל שלך? שאין דרך לשחזר אותו, ושיש שם יותר מידי תמונות שלא שמורות לי בשום מקום אחר.

הייתי שואלת את גיסי מומחה הסייבר אבל... מממ...

או שמא...