אז שנה וחצי עברה. והייתי בטוחה שישראבלוג בכלל מת שוב עד שהבנתי שהוא פשוט לא עולה לי בדפדפן הספציפי שלי (Brave).

בינתיים הספקתי: להיעצר, כמעט להתאבד, לבלות חודש באשפוז פסיכיאטרי (שהיה דיי כיף האמת), להתאהב, לעבור לגור עם בת זוג.

אני רוצה לומר שלהיות פוסט טראומתית מורכבת בתוך מדינה בטראומה זה מורכב. זה להתרגל למצב בו כל בוקר התקרה נופלת לך על הראש, אבל בחוץ השמיים בהירים, ואז בוקר אחד גם התקרה נפלה לך על הראש ואז יצאת ונפלו השמיים ונכנסת לאוטו והוא התפרק לגורמים.

-

לפעמים אני קצת מתגעגעת לאשפוז כי היה שם שקט (למרות שהיה ממש ממש רועש). שקט כזה של - אין לי מה לעשות יותר, תעשו עכשיו אתם. אה ריפוי בעיסוק? בסדר גמור. סדנת שקרכלשהו? אין בעיה. תורני הלילה כבר היו רגילים שאני לא הולכת לישון בכיבוי אורות ומורחת אותם עד 2 ומסרבת לקחת כדור שינה (כי למה שתיתנו ב-2 בלילה כדור שינה למישהו שאתם רוצים להעיר ב-8 בבוקר). אבל זהו, מחויבות יותר לא הייתה. המחויבות הראשית שלי הייתה לא להתאבד או לפצוע את עצמי, שגם זה היה דיי קשה.

הכרתי שם אנשים טובים. עם לב טוב. שהמערכת דפקה מאוד. או ההורים שלהם, תלוי.

ואחרי חודש נזרקתי בחזרה החוצה עם התמכרות לבנזודיאזפינים שלא טופלה (ירדתי מ-30 ל-15 מ"ג בתוך חודש), אפס כלים להתמודדות כי אשפוז זה באמת מטומטם בסך הכל. רק מסממים אותך למוות.

ואז עשיתי cold turkey לוואליום ונכנסתי לרכבת הרים.

היום אני יותר מאוזנת. בריאה. סבירה. בסדר לי? כנראה שכן, טוב אפילו. אני אוהבת אותה. יש מלא אתגרים. אני גם עדיין קצת אוהבת אותו, היא יודעת את זה ונשארת איכשהו בכל זאת, ואני מנסה להפסיק להתאבסס ולהתעסק ב"יש" ולא ב"אין". אני לא לוקחת וואליום באופן יומיומי יותר. אני שותה פחות. אני אפילו אוכלת בריא (זה באמת בזכותה).

ואז אני מידי פעם מבלגנת את הכל, פוגעת בה באיזושהי דרך, כנראה כי קשה לי עם זה שטוב לי. המיינד לא יכול להכיל את זה.

בזמנים כאלה אני מתגעגעת למעצר. לאשפוז. לכל סיטואציה שבה נכפה עליי להתנתק מהכל, גם אם כפיתי את ההתחלה שלה על עצמי.

מי מתגעגעת ללהיעצר לעזאזל? באמת שאני לא ברורה לעצמי.