הוא כל כך מקסים שאני נמסה ממנו

הוא שולח לי כל בוקר שיר להתעורר איתו

מהרגע שאני פותחת את העינייים ועד השנייה ששלו נעצמות, אנחנו מדברים עשר פעמים לפחות במשך שעות

והבטן שלי מלאה בפרפרים וגם שלו כבר מתפוצצת

זה בדיוק מה שרציתי 

בלי משחקים, בלי עכבות, עם המון התרגשות

וזה כל כך מלחיץ אותי

והוא מנסה להרגיע 

ואני מפחדת להאמין בטוב אמיתי

ונראה שיש לו מספיק אופטימיות בשביל שנינו

היום הוא ישאר לישון בפעם הראשונה

ובא לי כבר לקפוץ לבוקר

והלוואי שהבוקר המשותף שלנו יהיה מלא אחד בשנייה

רק אז אני אהיה רגועה

הבחירה בטבעונות כדרך חיים באה לי די בקלות למען האמת, זה מפתיע את הסובבים אותי, האמת זה הפתיע גם אותי

עצם הבחירה, לווא דווקא הבחירה עצמה.

אוכל מעסיק את חיי ומחשבתי מאז שאני זוכרת את עצמי. מכל אספקט אפשרי:

מעולם לא גרתי יותר מחמש שנים במקום אחד, תמיד נדדנו מבית לבית, מעיר לעיר. אין לי נופי ילדות קבועים או חדר בבית של ההורים

ומבחינתי לחזור הביתה זה לאוכל של אמא או של סבתא, לקציצות, לסלט הביצים, לדגים של שבת, למרק החלב עם הפרפלעך לטשולנט של שבת (כן אני פולניה גם גפילטע וכבד קצוץ)

והיום אין לי את הבית הזה יותר, הזכרונות קיימים, אבל זה כל מה שהם.

תמיד התעסקתי עם המשקל שלי, כך שגם במובן הזה אוכל תמיד ליווה אותי, מה מותר מה אסור במה ועד כמה אני חוטאת לגוף ולמשקל. היום מאחר ואני לא אוכלת יותר אוכל מעובד, או מטוגן, או לא בריא, הקילוגרמים נישלים מעצמם ללא מאמץ או ללא התכוונות.

אני מראה אהבה באוכל, כמו אמא שלי ואמא שלה לפניה - אני יודעת מה כל אחד אוהב ויותר חשוב מה הוא לא אוהב ואני מאכילה באהבה.

אני זוכרת בפרידה מהגבר שליווה את חיי עשור, אחד ממשפטי המחץ שלו, שלא יכולתי להתנגד להם היה שהפסקתי לבשל לו והוא מאמין שכנראה בשלב הזה הפסקתי לאהוב אותו. הוא צדק.

נכון להיום לא נכנסים לבית שלי מוצרים מהחי והמבחר על אף שהוא גדול וטעים ומגוון, הוא הרבה יותר מצומצם מבעבר. ואני חומדת להעניק ולהראות אהבה 

בצורה שלא בהכרח באה לי בטבעיות כמו בישול.

בחרתי במקצוע שלי מתוך אהבה אמיתית לטעמים, למרקמים, לדיוק, לחומרי גלם, ליצירה שיש באוכל.

היום אני לומדת מחדש הכל איך מחברים בין מוצרים שונים בלי עזרה של ביצים, איך מסמיכים תבשילים בלי חמאה, איך יוצרים טעם בלי בסיס של בשר או דגים. ללא ספק התאונה היתה זרז לנושא והידיעה שסביר להניח שאני לא אוכל לעבוד יותר במטבחים העניקה לי את הכוח לבחור בהחלטה הלא פשוטה הזאת.

המקום היחיד שאני מעט מצרה על אורח החיים הזה, על אף שאני שלמה איתו בכל כך הרבה מובנים, הוא אובדן התשוקה.

יצריות כל כך מאפיינת אותי בכל דבר שאני עושה, בכל דבר שאני נוגעת בו

ואוכל מעבר לכל דבר אחר היה תשוקה בלתי מרוסנת

לגעת בבשר, לשמוע אותו צורח למגע החום לטעום את העסיסיות שבו

לפלט דג שנימשה הבוקר ממי ים, להריח את המעמקים, להבין את הטריות

ליצור בלילה מושלמת של קרם ברולה, במרקם מדוייק

לראות את הבריוש תופח אל אווריריות של ענני נוצה

לנגוס בסופלה כמהין ושמן זית כשהוא יוצא מהתנור

להבין איך הריזוטו המושלם נפתח אל החמאה ונבנה מחדש מהפרמזן

תמיד הייתי בטוחה שכשאני אפתח מסעדה הסלוגן שלה יהיה התאווה לאוכל

והיום אין בי תאווה יותר, אני עדיין מחפשת טעם ומרקם, מרתק אותי להבין אוכל מחדש, להכיר חומרי גלם חדשים 

אבל אין בי יותר תאווה אמיתית, אין בי יצריות חייתית לנגוס, לחתוך,לגלגל על הלשון, לבלוע

משהו בטבעונות מרכך, מרגיע, אולי זה העדר הדם מהתפריט, אולי הידיעה שאני לא לוקחת חיים בכדי להעשיר את העולם הקולינארי שלי

אולי המחשבה שנצרכת בטרם היצר משתלט. 

על כל פנים התאווה לאוכל התפוגגה, זה לא רע זה לא טוב, זה פשוט מה שזה

אז הרומן מתרחש, שנינו אוכלים סרטים על זה, כל אחד מסיבותיו, אבל בוחרים לצעוד בדרך הזאת.

זה כמובן מעלה בי הרבה שאלות בקשר לבחירות שלי, לחיים שאני מנהלת, לרצונות העתידיים שלי.

זה מעלה בי שאלות לגבי הקשר הזה, שגם אם נניח והוא יתפתח לאהבה גדולה , מה זה אומר?

הרי אני מקבלת את הטוב שבו היום, ללא הצרות, ללא התסכולים, ללא האפאטיות או חוסר התפקוד

הוא מקבל בי את הטוב את הרכות את סקסיות,את התשוקה, מבלי העצבים, הכאב, העצלות, מצבי הרוח

אנחנו לעולם לא נכיר אחד את השנייה כאנשים שלמים.

אז אני מנסה לחשוב למה זה טוב?

כי זה טוב כרגע?

כי זה מאפשר לי להישאר עוד קצת זמן בקובייה שלי ובתירוצים?

כי אולי אני עוד לא יודעת מה אני מחפשת לחיי מלבד להינות?

אני בתקופה ממש טובה, אני מחוזרת יותר מאי פעם

אני מתלבשת טוב, מצאתי את הסטייל שלי ואת הנשיות שלי

ירדתי 20 קילו כבר ואני עדיין במגמת ירידה, יש מצב שלראשונה בחיי אני אהיה רזה

וזה לא בגלל שאני בדיאטה, אני אוכלת מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה.

משהו בחשיבה שלי בכל הקשור לאוכל השתנה, אני לא סופרת קלוריות, אני עולה על המשקל אולי פעם בשבועיים

אבל אני כן חושבת על מה נכנס לי לגוף , במובן הערכי שלו, ברזל, חלבון, סידן ויטמינים.

אני משתדלת לאכול כמה שפחות מוצרים מהחי ולא מתוך "בשר זה רצח" אלא מתוך ההבנה שתרבות השפע שאנחנו חיים בה היא מסוהבת ומושחתת

עד כדי כך שלא נותר בנו שמץ של מוסריות כלפי כלום.

אני מחפשת את הדרך שלי שוב, את המקום שבו אני ארגיש שייכת

זה מסע לא פשוט ומלא בצמתים, חלקן סואנות חלקן קטנות ולא מורגשות במיוחד

יש בי משהו שמברך על כל מה שקורה ואני יודעת שהכל יהיה טוב בסופו של דבר, גם אם בדרך אני אפצע ואחבל ואולי אפילו אשבר לפרקים

אבל הכל כרגע מרגיש לי חשוב ומשמעותי גם הוא, גם הבחירה ללכת עם זה עד שזה יגמר כך או אחרת