אני לא גאה. ואני צריכה להתבייש בזה שאני מעזה לקרוא לעצמי חלק מהקהילה הגאה.
מצעד הגאווה נראה כיף, ובעיקר משחרר. משחרר סודות ולחצים ומוציא אותם החוצה רק ליום אחד.
פיניתי את יום שישי, היום שבו התרחש מצעד הגאווה בתל אביב. הודעתי לארגון שאני מתנדבת בו שאני לא יכולה לבוא ואמרתי להורים שאני לא באה למנגל אצל החברים שלנו בחיפה.
הכל היה מוכן ותכננתי ללכת עם חברה טובה (היחידה שיודעת עליי) למצעד. תכננו רכבות ואוטובוסים ושאני אשן אצלה ובבוקר נלך ביחד למצעד. כשצליל השעון המעורר העיר רק אותי, וידעתי שהייתי אמורה להעיר גם אותה, (שאף פעם לא מתעוררת לבד עם שעון מעורר) חטפתי רגליים קרות. זה התחיל כבר אתמול, אבל עכשיו נחרדתי יותר מקודם שבטח יהיו שם ילדים מהאיזור, אחים של ילדים מהבית ספר, ילדים מהבית ספר וכו'. הרצתי לעצמי סרטים בראש של מה שילך בבית ספר ובאיזור פה בכלל אחר כך ושאם כולם יידעו עליי, אני לגמרי אתרסק חברתית, ובטח צדקתי. כי אם כולם היו יודעים הייתי מתרסקת חברתית. (זה עדיין רץ לי בראש)
אז החלטתי לחזור לישון ולא הערתי אותה. כמובן שלא הצלחתי לישון, אז הלכתי להתקלח ולמחשב (היינו לבד בבית) והשתעממתי עד שהיא תתעורר. היא התעוררה אחרי שעה וחצי ולא הבינה מה קרה. אז סיפרתי.
עם כמה שזה מצער ונוגד את הערכים הכי מוסריים שלי, אני לא גאה במי שאני, ואני לא אוהבת את מי שאני. אני רוצה להשתנות רק כדי לא לסבול את זה יותר. אני לא חושבת שאני אוכל להיות מי שאני עד שאני אעבור לת"א ואהיה חופשייה ולא אכיר שם אף אחד. אני כבולה בתיכון מחורבן שבו כולם מדברים על כולם ולכולם אכפת מהכאב של כולם. הם רק מחכים לסקופ כזה כדי לנשוך אותו בשיניים החדות שלהם ולעשות ממנו ארוחה נהדרת. הם יסתפקו בהנאה רבה ממעט המידע הזה שהם יגלו עליי, ואני אשאר לגמרי לבד. אז אני לא רוצה להשאר לבד. אני מעדיפה לחיות בשקר כמה שנים ואחר כך להיות חופשייה.
ומעבר לחברה ולתגובות שלה, אני לא בטוחה עד כמה אני מוכנה להיות גאה בעצמי גם כשאני לבד, בלי אף ילד מהשכבה בחדר ואף חבר.
וללא ספק, אני בושה לקהילה, אם אני בכלל אחת מהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חד תאית