מציאות נפרדת

"זה מעליב אותי שכשאני מדברת איתך את קוראת מיילים באייפון."

"אז אם זה כל כך מעליב אותך, למה את נדבקת אלי?? קרצייה"

כשאני שומעת את המילה אמא, לא כל כך עולה לי דמות חמה שליוותה אותי בכל שנותיי במסירות ואהבה והייתה שם בשבילי כשקשה כדי לדרבן אותי להמשיך.

כשאני שומעת את המילה אמא עולות לי בעיקר הופעות בלט בלי אף אם שבאה לצפות, להתרגש ולצלם. עולה לי בכי מר של ילדה בת 4 האוחזת ברגל אמה כדי שלא תרוץ לעבודה כי היא יודעת שאמא תחזור אחרי שהיא כבר תלך לישון.

עולים לי סיפורים לפני השינה מקוצרים כדי לחסוך בזמן. לילות מלאי סיוטים בלי אף אחד לחלוק איתו את הפחד מהמוצץ הגדול שבא להרוג אותי. עולה לי היום ההוא בכיתה ז' שהדם גלש לכל התחתונים אבל את כל החרדות אין עם מי לחלוק או עם מי להתייעץ.

עולים לי החיבוקים החד צדיים. כשנורא רציתי לחבק את אמא וכל מה שהיא עשתה זה להדוף אותי ולהגיד "מצטערת מותק, אין לי זמן לזה עכשיו."

ובסך הכל, כשאני שומעת את המילה אמא? לא עולה בי כמעט רגש.

וזה מה שהכי עצוב.

אני רוצה ששוב תקראי לי נסיכה.

אני רוצה שוב להרגיש כמו נסיכה.

לך תזדיין, לב מטומטם

"אין טעם לטפל באנשים אם הבעיות שלהם נכנסות לך ללב, כי אז אולי טיפלת בנפש של מישהו אחד, אבל קילקלת של אחר. האחר היא את."

"אז מה אני אמורה לעשות? לראות את האנשים שהכי קרובים אליי במצוקה ולא לעזור?"

"מה פתאום. תעזרי. אבל אל תשכחי לעזור גם לעצמך ואולי לקבל מהם קצת עזרה. את נוטה לחשוב שאת יכולה להתמודד עם הכל לבד. שהכל יכול להיות על הכתפיים שלך ותתמודדי עם הבעיות האישיות שלך בכוחות עצמך."

"כי אני יכולה להתמודד בכוחות עצמי! עובדה-"

"תאמיני לי שלא. אף אחד לא יכול."

רציתי להגיד לה שאני לא יודעת אפילו איך להתחיל לבקש עזרה. שאני לא מכירה הרבה מלקבל עזרה נפשית. רציתי להגיד שאני מפחדת להתקרב יותר מדי לאנשים ולהתאכזב מהם. ושבעצם בזמן האחרון כבר קצת נמאס לי להחזיק את הבעיות של כולם על הלב ולהתמודד איתן כי יש לי הרבה בעיות

אבל אף אחד לא יראה שאני מתפוצצת. כי אני אהנהן, אחייך ואמצא לו פתרון והוא לא יראה את הפיצוץ הגדול. אני אתפוצץ בפנים, בשקט. כמו שלמדתי לעשות.

אבל לא אמרתי לה את כל זה. כי התפקיד שלי זה להקשיב. ובעיקר להכיל.