אחרי שכתבתי את הפוסט אתמול המשכתי לדבר עם "קפטן אפריקה" עד סביבות 5:00 אם זכור לי נכון.

התעוררתי היום ב1:00 בערך.

הייתי על המחשב עד שעה.. אממ.. אינלי מושג.

דיברתי עם אנשים וכ'ו עד שאבא שלי בא ואמר לי שאני חייב ללמוד. אמרתי לו שאני אלמד. הוא שאל מתי. אמרתי לו אח"כ. השיחה נמשכה לשומקום ונהייתה רועשת יותר. כל זאת כשהוא עומד מחוץ לחדר.

בשלב מסויים הוא נכנס פנימה.

"נהוג לדפוק." אמרתי לו.

"אתה רוצה שאני אצא?" הוא ענה.

"כן." אמרתי.

"ושנדבר מעבר לדלת?"

"כן."

הוא יצא, נכנס לחדרו וכעבור דקה יצא. הוא צעק עלי לכבות את המחשב ושהוא לא מוכן ליחס הזה.

בדיוק כש"גשם בלתי נראה" התחברה. לא האמנתי.. איזה תיזמון גרוע. אמרתי שאני חייב לעוף וכיביתי הכל.

הוא כעס. כעס מאוד. גם אני למען האמת. הצעקות שלנו נשמעו רחוק עד שהוא נכנס לחדר שלו והלך לישון.

אין מחשב. 

הלכתי לדבר עם אמא שלי, שכמובן גם רצתה שאני אלמד. השיחה סוכמה בזה שמעכשיו אני אצתרך ללמוד שעתיים ביום כשאני חושב שזה הרבה והיא חושבת שזה מעט. מעט!? שעתיים מתמטיקה זה כמו גהינום רק עם מספרים במקום אש! ומספרים זה יותר כואב! למה בחרתי 5 יחידות גודאממיט..

אח"כ החלטתי לצייר. סיימתי את הציור. יצא נחמד לדעתי, הריי:

הוא נראה עקום בתמונה כי הוא נשען על קן הציור באלכסון, הוא הרבה יותר טוב במציאות. צבעי שמן על בד. זה דיוקן של החתול שלי והידיים אמורות להיות הידיים שלי.. וכן, במציאות הם באותו צבע. =0 

כשסיימתי שיחקתי קצת בקיוב עם אחי וחבר שלו.

אבא שלי התעורר לקראת ערב. הייתי בחדר עם חבר שלי אחי אז הוא לא תכנן לצעוק עלי, אבל ראיתי את המבטים. ידעתי שאני צריך לצאת מהבית. למזלי הוא עשה את זה קודם, הוא יצא להליכה.

לא רציתי להיות בבית כשהוא יחזור ובתזמון מושלם "הגיר" התקשר.

"סרט ב9:50 עם "הבוס" ו"טיוי גאי" מתאים לך?" הוא שאל.

"מאוד. נתראה." אמרתי.

"קיי להת'." וניתק.   

יצאתי מהבית בהקדם לפגוש את "הבוס" ואת "טיוי גאי".

הגענו לקולנוע קצת לפני "הגיר" וקנינו ת'כרטיסים.

שם סרט - "רובוטס"

וואו איך שהסרט הזה גרוע. אני מאוד לא ממליץ ולא הולך להרחיב עליו יותר משלום מילים: טחון, נמרח ומסריח.

בערך כמו טונה. אני ממש שונא טונה.

בדיוק בסוף הסרט אבא שלי התקשר אלי.

"שמעתי שאתה מתכנן לנסוע מחר לת"א."

"כן."

"בשום פניפ ואופן."

"אתה לא מתחיל איתי על זה מלחמה, אבא."

"לא יעבור על סדר היום ההתנהגות שלך היום."

יצאתי החוצה והמשכתי לדבר איתו. צעקות וטיעונים כנגד טיעונים הביאו למבוי סתום כשהוא סרב להמשיך לדבר על זה בטלפון.

אמרתי לו שאני לא בטוח שבא לי לחזור הבייתה אם הוא לא נותן לי לנסוע.

הוא אמר לי שלא כדאי לי להתחיל לאיים.

החלטתי לחזור לדבר איתו ואז להחליט מה לעשות.

סובבתי את הראש וכל החבר'ה שלי נעלמו לי. זה היה קצת מוזר אבל לא היה לי ראש לחשוב על זה אז תפסתי מונית וטסתי.

טלפון מהגיר.

"איפה אתה?"

"בדרך הבייתה.. נעלמתם לי."

"נכנסנו רק לשנייה והתחפפת..?"

"מסתבר.."

"טוב, תרגיש טוב. ליל"ט."

"ליל"ט."

ניתקתי והתקשרתי ל"קפטן אפריקה" כדי לבשר לו שלא בטוח שאני אוכל להגיע.

הוא מטח לי את הלב. "אל תעשה את זה" וכ'ו. אפשר לחשוב שזה בשליטתי..

הגעתי הבייתה ונכנסתי בכעס לחדר שלו.

"כן? רצית אותי?"

הוא יצא והלך לסלון. אמר לי לשבת והתחיל לדבר איתי.

הבהרתי לו שהוא צריך לבטוח בי ושמה שקרה קרה בגלל שהייתי עסוק במשהו חשוב. משהו שהעסיק אותי הרבה לאחרונה וגם בתקופות אחרות.

היה לו קשה להתמודד עם העובדה שיש משהו חשוב יותר מ"כבד את אביך ואת אימך" ולא יעלה על הדעת שאני "אסלק" אותו מהחדר שלי.

הוא דרש לדעת מה כל כך חשוב.

אחרי וויכוחים רבים נכנעתי. "לעזור לחברים שלי."

הוא נרתע. אבא שלי הוא הבנאדם הכי חכם שאני מכיר. הוא ישר הבין שמדובר במקרה לא פשוט אם אני הקדשתי לזה זמן אתמול עד 5:00 בבוקר כפי שהוא גילה.

הוא נתן לי נאום על בני נוער ובעיותיהם שניסיתי לאטום עד שהוא הביא דוגמא אישית.

בת של מישהי שעבדה איתו התאבדה כי אמא שלה גילתה סיגריות בתיק שלה. האמא הפסיקה לתפקד לחלוטין מתוך רגשות אשם. הבנתי לאן אבא שלי חתר. והוא אכן הגיע לזה.

הוא אמר שאם אני עוזר למישהו בלדבר איתו אז כל הכבוד לי, אבל שהוא לא מוכן להציב אותי בסכנה שאם משהו חס וחלילה יקרה זה עלול לשבת לי על המצפון כל החיים. ברגע הזה הובהר לי משהו. אם משהו איי פעם יקרה ל"קפטן אפריקה" ואני אדע שיכולתי למנוע את זה אני לא אוכל לחיות עם עצמי. לא אוכל. ישבתי שם בדומיה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. עד עכשיו אני לא יודע אם מה שאני עושה נכון... אני מאוד מעורער עכשיו. יכול להיות שאני ממלא את מקומו של איש מקצוע בצורה עלובה מאוד, אם כן אז אני חתיכת אידיוט.

"אז אני רק צריך שתבטיח לי שאם אתה מרגיש שאתה סוחב משהו על הכתפיים שלך, ומרגישים את זה כשהכתפיים כואבות, בוא לדבר איתי מייד ואני מבטיח לעזור לך." הוא אמר.

שתקתי לחצי דקה. דמעות זלגו לי על הלחיים, קשה להסביר למה. הרגשתי שבגדתי באנשים ובעצמי כשרק גיליתי את טיב מעשי בחלק מהיום. אחרי המון זמן שלא בכיתי, דווקא היום? אני לא מבין את עצמי.

"אתה מבין, אני יודע." הוא אמר.

"כן." עניתי.

המשכתי בנאום שלם על למה אני אמור לדבר על לימודים עם אמא שלי, שהיא בעצם המורה הפרטית שלי למתמטיקה, ולא איתו והבהרתי לו למה הוא חייב לרדת עלי עם טיעון מרכזי שהממוצע שלי 92 והוא לא ירד מתחת ל90 כבר הרבה מאוד זמן. ביקשתי ממנו לבטוח בי ולתת לי ללמוד כשאני יכול.

"זה לא עניין של אמון, זה עניין שלפעמים אתה לא מעדיך דברים נכון כמו כל אדם וצריך לתפוס את הטעות לפני שהיא נעשית. אז דיברת על זה עם אמא?"

"כן, אני אלמד שעתיים ביום..."

"בסדר. אתה משוחרר."

"הגזרות בוטלו?"

"כן."

"לילה טוב."

אמרתי והלכתי למחשב.

התחלתי לכתוב את הפוסט למרות שעכשיו 1:40 בלילה ואני אמור להיות מחר בת"א ב11:30.

לא חכם. אני זז להתקלח ולחרופ.

עד כאן להיום.

לילה טוב,

ממבו ג'מבו.