וואו הפכתי לבלוגר גרוע.

פעם הייתי מעדכן כל יום, עכשיו כל שלושה ימים בערך.. אבל אני מבין את עצמי, בעצם.

פעם הייתי צריך לכתוב בבלוג כדי להוריד דברים מהלב, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי. עכשיו טוב לי בזכות "ג'יימי" וכבר אין ממש מה לכתוב.

מה לכתוב, שאני מאושר? שכיף לי? זה לא באופנה היום.. אני יכול להתלונן על ביצפר אבל זה סתם מייבש.

אז ככה בעצם מתדרדר בלוג טוב.

נקווה שיהיו לי עוד חוויות מעניינות בקרוב ושאני לא אמשיך לשעמם את קוראי.

'כל מקרה.. תליתי היום תערוכה!! וווווהוו! ^_^

אתמול אני, "הבוס" ואבי היקר עבדנו עד 2:30 בלילה על המראה של התערוכה. הזזנו את כל הרהיטים בסלון וסידרנו על הרצפה את העבודות.

בהתחלה חשבתי לקרוא לתערוכה "בקצה המנהרה" אבל אבא שלי לא אהב את השם בכלל. הוא אמר שזה זורק למחשבות פילוסופיות מידי שלא מועילות לעבודות. הוא הציע את השם "אנשים", שלא נראה לי הגיוני כי יש תמונה גדולה של החתול שלי. אז אמרתי: "אנשים וחתול..?" ואז מאבדים את עקרון החושך, אבא שלי הציע "אנשים וחתול בחושך" בדיוק כשחשבתי על זה, אבל זה בנאלי מידי. ואז "הבוס" הציע לשים את ה"בחושך" בסוגריים. הברקה, הלכתי עם זה.

ואז אמרנו לעצמינו, "היי, נשחק חצי שעה בגיים-קיוב לפני השינה? אוקי."

השעה פתאום הפכה 4:00 לפנות בוקר. "אופס".

הלכנו לישון בידיעה שמתעוררים למחרת ב7:30, התערוכה תעמוד עם אור הבוקר, כך קבעתי.

7:30, אני קם ותוך דקות כבר בדרך לביצפר עם כל הציוד הדרוש.

מסמרים, פטיש, מטר, ציורים (נכון זה היה מצחיק אם הייתי שוכח את הציורים?) וכ'ו.

אני ו"הבוס" צעדנו לנו ללובי, שם הקיר שלי עמד ריק ורק מחכה לי למלא אותו. אחח.. זה תמיד כיף לתלות עבודות.

מדידות, יישורים, מסמרים, דו"ץ ותוך שעה פלוס מינוס הכל כבר היה על הקיר.

כמו בכיתה ט'. סיימתי לתלות לפני שחלק התחילו.

ידעתי שאני משוחרר משאר היום למרות שסיימתי לתלות, היה נחמד לשבת לייד תערוכה גמורה ולהגיד בוקרטוב לכל המורים שלא יראו אותי בשיער. חעחע.

עזרתי לכל חברי במגמה. כמה אנשים שלא ציפיתי מהם להרבה הפתיעו אותי עם תערוכות טובות, כיף לראות שהמגמה בכל זאת שווה משו. נקלעתי לשיחת טלפון עם "ג'יימי" ו"קפטן אפריקה" שהיו יחד. קינאתי, אני מתגעגע ל"ג'יימי"..

בסביבות 3:20 "חלום מכונף" הגיע לביצפר, אני ו"הגיר" נפרדנו מכולם והלכנו לאוניברסיטה.

נרדמתי בקורס איזה מאה פעם ובמזל הבחור שישב ליידי בעט בי בטעות כל פעם והעיר אותי. היה חם מוות וישנתי אתמול רק 3 וחצי שעות.. אז כן, היה קשה להתרכז.

מהאוניברסיטה לאימון שהתחיל ב7:30. בהתחלה היה ממש מעאפן ושיחקתי בעילגות מירבית. שידלתי את החבר'ה להתחיל לעשות שטויות. כש"הבוס" ו"הגיר" התחילו משחק יחידים כשהם מחזיקים את המחבט היד שמאל הבנתי שעומד להיות פה מחזה עצוב. אז יצאתי החוצה ודיברתי עם "ג'יימי". זה נתן לי כוח רציני, מי היה מאמין! חזרתי פנימה וניצחתי את כל המשחקים בהפרשים נאים ביותר. כמה חבטות מדוייקות וחזקות, הייתי מרוצה. היה כל כך כיף בסוף שנשארנו עד 10:00.. היינו עייפים ומתים מרעב.

החלטנו לרדת על איזו לאפה בסטקיית "ציון הגדול". וואו האיכות, כמה שאפשר לדחוס בלאפה אחת פשוט לא יאומן.. לא הצלחתי לסיים את זה! אני, שמן מס' אחת בבלוג הזה, לא הצלחתי לסיים את הלאפה! "הגיר" ו"הבוס" הצליחו איכשהו לסיים את שלהם.. איך!? זה היה ענק. לא חשבתי שיש מצב שאני אצליח לקום מהשולחן בכלל.

ואז פתאום, קמתי. זה היה מפתיע. "הגיר" העצלן שגר דקה משם לקח מונית בהיותו שמן על, אני ו"הבוס" הלכנו ברגל הבייתה. הליכה של שעה בערך. הגעתי הבייתה ב12:00.

התקשרתי אל "ג'יימי" העייפה שביקשה לשמוע ממני ועכשיו אני פה, כותב.

מחר אני נוסע לראות את "ג'יימי" במודיעין. אני חייב.

ולסיום, הנה סניק פיק לתערוכה שלי:

ועכשיו אתם פשוט חייבים ללחוץ על הלינק הזה: http://img.photobucket.com/albums/v454/mumbo_jumbo/108_0801_r1.jpg כדי לראות את התמונה הגדולה שלי עם התערוכה שלי, נכון? ככה חשבתי. :]

תגובות יתקבלו בברכה.

עד כאן להיום,

לילה טוב.

ממבו ג'מבו.